מְלָכִים א׳ ב׳ · מ״ב

וָאָעִד בְּךָ. לְשׁוֹן הַתְרָאָה.

וּשְׁלַח מַלְכָּא וּקְרָא לְשִׁמְעִי וַאֲמַר לֵיהּ הֲלָא קַיֵמִית עֲלָךְ בְּמֵימְרָא דַייָ וְאַסְהֵדִית בָּךְ לְמֵימָר בְּיוֹם מִפְקָךְ וּתְהָךְ לְכָא וּלְכָא מִידַע תִּידַע אֲרֵי מֵימַת תְּמוּת וַאֲמַרְתְּ לִי תַּקֵין פִּתְגָמָא שְׁמָעִית:

השבעתיך. כי שלמה השביעו על הדבר הזה, ועם כי לא הוזכר:

ואעד. רצה לומר: התריתי בך להיות נזהר בדבר, ועל שם שדרך המתרה להתרות בעדים, אמר לשון ואעד:

ותאמר. אמרת אז, שגם הדבר הגון בעיני, ואינני אנוס בה, ושמעתי אותה, רוצה לומר: אני מקבל הדבר בשבועה:

ויאמר אליו הלא השבעתיך בה', א"ל הלא נשבעת בה' והיה לך לדייק ולא לבקש התירים ע"י ספק, כי הלא ואעיד בך ביום צאתך והלכת אנה ואנה מות תמות, ר"ל שממה שאמרתי ביום צאתך מות תמות, מבואר שהיתה האזהרה אף על יציאה לפי שעה, וממ"ש והלכת אנה ואנה מבואר שהיתה האזהרה אף על צד אחר ועל מקום אחר ואתה אמרת טוב הדבר שמעתי וקבלת השבועה שהיתה על דעתי, והיה לך לחוש לחומר השבועה, ושלא לצאת אף לגת ואף לפי שעה: