וַיִּשָּׁבַע֙ הַמֶּ֣לֶךְ שְׁלֹמֹ֔ה בַּיהֹוָ֖ה לֵאמֹ֑ר כֹּ֣ה יַֽעֲשֶׂה־לִּ֤י אֱלֹהִים֙ וְכֹ֣ה יוֹסִ֔יף כִּ֣י בְנַפְשׁ֔וֹ דִּבֶּר֙ אֲדֹ֣נִיָּ֔הוּ אֶת־הַדָּבָ֖ר הַזֶּֽה׃

וְקַיֵם מַלְכָּא שְׁלֹמֹה בְמֵימְרָא דַייָ לְמֵימָר כְּדֵין יַעְבֵּיד לִי אֱלֹהִים וּכְדֵין יוֹסִיף אֲרֵי בְנַפְשֵׁיהּ מַלֵיל אֲדוֹנִיָהוּ יַת פִּתְגָמָא הָדֵין:

כה יעשה וגו׳. הוא ענין שבועה, וגזם ולא אמר וכמוהו הרבה במקרא:

בנפשו. באבדון נפשו, כי ימות עליה:

וישבע המלך וכו' כי בנפשו דבר, רצה לומר הלא דבר זה דבר במסירת נפשו, כי בודאי הבין שיש לו סכנה בשאלה זאת, ובשביל נשואי אבישג לא היה מוסר נפשו אם לא בשחושב תחבולות שבזה שישתמש בשרביטו של מלך יוכל למרוד: