מְלָכִים א׳ ב׳ · י״ט

לְדַבֶּר לוֹ. לְדַבֵּר בִּשְׁבִילוֹ, בִּשְׁבִיל אֲדוֹנִיָּהוּ.

לְאֵם הַמֶּלֶךְ. אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ (בבא בתרא צא ב): לְאִמָּהּ שֶׁל מַלְכוּת, הִיא רוּת.

וַאֲתַת בַּת שֶׁבַע לָקֳדָם מַלְכָּא שְׁלֹמֹה לְמַלָלָא עִמֵיהּ עַל אֲדֹנִיָהוּ וְקָם מַלְכָּא לָקֳדָמוּתָהּ וּסְגִיד לָהּ וִיתֵיב עַל כּוּרְסֵיהּ וְשַׁוִי כּוּרְסָא לְאִמָא דְמַלְכָּא וִיתֵיבַת לְיַמִינֵיהּ:

על אדניהו. בעבור שאלת אדניה:

לקראתה. ללכת לקראתה:

לדבר לו על אדוניהו כל דבור שאחריו מלת לו פי' בשבילו, בת שבע חשבה כי זה יהיה לטובת שלמה גם כן, כי בזה ישוב אליו לאהבה בשימלא חשק לבו, וזה שכתוב לדבר לו בשביל טובת שלמה: