מְלָכִים א׳ י״ט · י״ג

וַיָּלֶט פָּנָיו. (תַּרְגּוּם:) וְכָרִיךְ אַפּוֹהִי, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: לוּטָה בַשִּׂמְלָה.

וַהֲוָה כַּד שְׁמַע אֵלִיָהוּ וּכְרִיךְ אַפּוֹהִי בְּשׁוֹשִׁיפֵיהּ וּנְפַק וְקָם בִּתְרַע מְעַרְתָּא וְהָא עִמֵיהּ קָלָא וַאֲמַר מַה לָךְ כָּא אֵלִיָהוּ:

כשמוע אליהו. את קול הדממה, והשכיל שהכבוד עובר, וכרך פניו באדרתו לבל יביט אש הכבוד, כמו שנאמר במשה (שמות ג ו): ויסתר משה פניו:

ויצא ויעמוד. ויצא מהמערה ויעמוד בפתח:

מה לך פה. על כי הראהו הכבוד, ולא עבר ברוח וברעש ובאש, כי אם בקול דממה דקה, כי חפץ חסד הוא, ולא יעיר כל חמתו לבוא ברוח וברעש ובאש, ולזה שאל לו שוב, מה לך פה רצה לומר: העודך באת הנה, לבקש נקמה:

וילט. ענין כריכה, כמו (שמואל א כא י) לוטה בשמלה:

באדרתו. מלבוש חשוב מיוחד לנביאים, וכן (זכריה יג ד) ולא ילבשו אדרת שער:

ויהי ספר כי בצאת אליהו בפתח המערה שהיה באמצע ההר כמ"ש צא ועמדת בהר, וילט פניו כענין שכתוב ושכותי כפי עליך, וראה כי תוכן המשל שאין רצון ה' שהנביאים יענשו את העם ויקנאו בזעם, שאל אותו שנית מה לך פה, ומדוע אינך שב אל שליחותך לנבאות ולהוכיח בלא קנאה ורעש:

ויהי כשמוע אליהו. ר"ל כשמוע אליהו קול הש"י הסתיר פניו מהביט אל האלהים ולזה כסה פניו באדרת שהיה לבוש בה ויצא מהמערה כמו שצוהו השם ית' ועמד פתח המערה: