מְלָכִים א׳ י״ז · י״ז

חָלָה בֶּן הָאִשָּׁה. כְּדֵי שֶׁיִּצְטָרֵךְ לְמַפְתֵּחַ שֶׁל תְחִיַּת הַמֵּתִים, כִּדְאִיתָא בְשִׁלְהֵי אַגַּדְתָּא דְּחֵלֶק.

וַהֲוָה בָּתַר פִּתְגָמַיָא הָאִלֵין אִתְמְרַע בַּר אִתְּתָא מָרַת בֵּיתָא וַהֲוָה מַרְעֵיהּ תַּקִיף לַחֲדָא עַד דְלָא אִשְׁתָּאָרַת בֵּיהּ נִשְׁמְתָא:

עד אשר וכו׳. רוצה לומר: כל כך חזקה עליו החולי, עד שמת מחולי זה:

בעלת הבית. אדונת הבית:

(יז-כד) השאלות: למה אמר בן האשה בעלת הבית ולא אמר בן האשה האלמנה כמ"ש עד הנה, ולמה אמרה אליו שבא להזכיר עונה וכי לא יוכל להיות שמת כדרך כל הארץ, ולמה אמרה עתה ידעתי כי איש אלהים אתה והלא כבר ראתה שנשלח ברכה על ידו בדבר ה':

ויהי, זה הוצעה למ"ש אח"ז שאמרה באת להזכיר את עוני, כי אחר שנעשה הנס בעבורה כדי שלא תמות היא ובנה, איך יצוייר שעתה ימות בנה בחליו, וכבר אמרו שבסוריא היה דבר ורעב ואמרו שיתפללו על הרעב ומאן דיהיב מזוני לחיי יהיב, וא"כ הכי בעבור זה עשה נס מהמזונות כדי שימות בחוליו, ועז"א א. חלה בן האשה בעלת הבית, שהיא היתה בעלת הבית ר"ל העקר בבית כי הנס נעשה בזכותה כנ"ל ב. שלא חלה כדרך החולים הטבעיים שתחלה יחלה מעט ואח"כ החולי מתגבר רק, תיכף היה חליו חזק מאד עד שלא נותרה בו נשמה בענין שראתה כי מת בדרך עונש, וזה סותר לדבר אליהו שאמר שנעשה הנס בשביל ביתה:

ויהי חליו חזק מאד עד אשר לא נותרה בו נשמה. ר"ל שהשיגהו מות מפני החלי לחזקו: