מְלָכִים א׳ י״ז · י״ג

עֻגָה קְטַנָּה בָרִאשֹׁנָה. מִדְרַשׁ אַגָּדָה יֵשׁ, (לָמָּה בָּרִאשׁוֹנָה) בְּוַתֹּאמֶר לֵאָה בָּגָד.

וַאֲמַר לָהּ אֵלִיָהוּ לָא תִדְחֲלִין עוּלִי עֱבִידִי כְפִתְגָמַיְכִי בְּרַם עֲבִידִי לִי מִתַּמָן חֲרָרָא זְעִירָא בְּקַדְמֵיתָא וְתִפְקִין לִי וְלִיךְ וְלִבְרִיךְ תַּעְבְּדִין בְּבַתְרַיְתָא:

אל תיראי. כי לא תמותו ברעב:

עשי כדברך. ללוש הקמח ולעשות עוגות:

משם. מהקמח ההוא:

והוצאת לי. להאכילני מקודם ואחרי זה תעשי לך ולבנך:

אך עשי לי, כבר כתבתי כי לא היה אפשר שיתרבה הקמח לצורך אליהו, שהיה הפך הכנתו, ואם היתה עושה לה ולבנה תחלה שזה היה מן הקמח הנמצא היה מוכרח שהעוגה אשר לצורך אליהו תהיה מן הברכה, כי כל עוד היה נמצא קמח לצורך חיותה וחיות בנה לא יעשה נס לבטלה ולא התרבה, ובהכרח היתה התחלת הברכה לצורך אליהו, וזה לא היה אפשר, כנ"ל, לכן צוה שעוגתו תעשה בראשונה מן הקמח הנמצא, ועי"ז בקמח הנשאר לא יהיה די שפע למזון סעודתה וסעודת בנה, ובהכרח תבא בו הברכה בשבילה, ואז אחר שימצא בו הברכה יוזן ממנה גם אליהו, כי אם נפתח הצינור לא יסתם עוד:

אך עשי לי משם עוגה קטנה בראשונה. הנה צוה לה אליהו זה כי מפני כלכלה אותו יביא השם ית' הברכה בקמח ההוא ובשמן ואם תעשה לה ולבנה תחלה וכלה הקמח והשמן בו: