אַחַר הַדָּבָר הַזֶּה. שֶׁרָאָה אֶת הַמּוֹפֵת הַזֶּה, וְשָׁמַע אֶת דִּבְרֵי הַנָּבִיא, וְאַף עַל פִּי כֵן לֹא שָׁב. וְרַבּוֹתֵינוּ דָּרְשׁוּ: אַחַר שֶׁתְּפָסוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּבִגְדּוֹ, וְאָמַר לוֹ: חֲזֹר בְּךָ, וַאֲנִי וְאַתָּה וּבֶן יִשַׁי נְטַיֵּל בְּגַן עֵדֶן.
בָּתַר פִּתְגָמָא הָדֵין לָא תָב יָרָבְעָם מֵאוֹרְחֵיהּ בִּישָׁתָא וְתָב וַעֲבַד קְצַת מִן עַמָא כּוּמְרֵי בָמָתָא דְרָעֵי מַקְרִיב יַת קוּרְבָּנֵיהּ וִיהוֹן כּוּמָרִין לְבָמָתָא:
אחר הדבר הזה. אף כי ראה נפלאות ה׳, ביבושת ידו, וקריעת המזבח, ומיתת הנביא על אשר עבר מצות ה׳, עם כל זאת לא שב מדרכו:
וישב ויעש. רצה לומר: פעם אחר פעם:
החפץ. כל הרוצה היה מחנך עצמו, והיה מכהני במות:
ימלא את ידו. הוא ענין חנוך, כמו (שמות כט ט) ומלאת יד אהרן:
אחר הדבר הזה הגם ששלח ה' נביא להחזירו בתשובה ומופת נתן לו בכ"ז לא שב מדרכו הרעה וחז"ל במליצתם אמרו אחר שתפס הקב"ה לירבעם בבגדו וא"ל חזור בך ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן, א"ל מי בראש, א"ל בן ישי בראש א"ל אי הכי לא בעינא, ר"ל שמה שבא אליו איש האלהים בעת עמדו על המזבח תפסו בבגדו לעכב בגידתו ומעשיו הרעים, ובמה שרפא את ידו שהיה אות שיקבלהו בתשובה כנ"ל רמז לו שיטייל בגן עדן עם בן ישי, והטעם שלא שב היה מפני הכבוד המדומה שירא שבן ישי יהיה בראש אם יעלה לירושלים והוא יהיה במדרגה אחריו, וישב ויעש ר"ל שנעשו כהני במות, או ע"י המלך שעשה מקצות העם כהני במות או ע"י העם עצמם החפץ ימלא את ידו בעצמו ע"י קרבנות, ועי"כ ויהי כהני במות ור"ל שהגם ששמעו נבואת הנביא ששרף ישרפו עצמותיהם לא חשו לזה:
אחר הדבר הזה. ר"ל דברי הנביא הזה שהיה ראוי שיקח ירבעם מוסר עליהם מפני ראותו מופת המזבח שנקרע ונשפך הדשן וידו שיבשה ושבה לקדמותה מפני תפלת הנביא והמתת האריה איש האלהים על אשר מרה את פי ה' לאכול ולשתות במקום ההוא והפלא שהיה בזה שלא שבר האריה את החמור ולא אכל את הנבלה:
החפץ ימלא את ידו. ר"ל להקריב הקרבנות:
