וַיְהִ֗י אַחֲרֵ֛י אׇכְל֥וֹ לֶ֖חֶם וְאַחֲרֵ֣י שְׁתוֹת֑וֹ וַיַּחֲבׇשׁ־ל֣וֹ הַחֲמ֔וֹר לַנָּבִ֖יא אֲשֶׁ֥ר הֱשִׁיבֽוֹ׃

לַנָּבִיא אֲשֶׁר הֱשִׁיבוֹ. שָׂם זֶה לִרְכֹּב עָלָיו אִישׁ הָאֱלֹהִים.

וַהֲוָה בָּתַר דַאֲכַלוּ לַחְמָא וּבָתַר דִשְׁתִיאוּ וְזָרַז לֵיהּ חֲמָרָא לִנְבִיָא דַאֲתָבֵיהּ:

ויחבש לו. הנביא הזקן, חבש את החמור להנביא אשר בא מיהודה:

ויהי אחרי אכלו עבירה גוררת עבירה שאחר שנכשל ואכל לא נמנע מלאכול עד גמרו, וגם לקח ממנו חמור, שהיה לו לדון שכמו שהזהירו מלאכול שם כ"ש שלא יקח מהם מתן, ומ"ש ויחבש לו החמור לנביא אשר השיבו, פי' החמור שהיה שייך לנביא אשר השיבו, כי האיש האלהים לא היה לו חמור ובא ברגליו: