וַיִּתְאַנַּ֥ף יְהֹוָ֖ה בִּשְׁלֹמֹ֑ה כִּֽי־נָטָ֣ה לְבָב֗וֹ מֵעִ֤ם יְהֹוָה֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל הַנִּרְאָ֥ה אֵלָ֖יו פַּעֲמָֽיִם׃

וּתְקֵיף רוּגְזָא דַייָ בִּשְׁלֹמֹה אֲרֵי אִתְפְּנֵי לִבֵּיהּ מִדְחַלְתָּא דַייָ אֱלָהָא דְיִשְׂרָאֵל דְאִתְגְלֵי לֵיהּ תַּרְתֵּין זִמְנִין:

פעמים. פעם בגבעון, ופעם אחר תפלתו, אבל ביתר הפעמים דבר עמו על ידי נביא:

ויתאנף. מלשון אף וכעס:

ויתאנף ה' בשלמה, מבואר אצלי שפעל אנף הבא בהתפעל מורה על שכלה חרון אפו, כי על ע"ז באו לשונות של קצף וחרון אף כמ"ש הרמב"ם במורה, אולם פה נגזר העונש שבזה יצא החרון אף עד לכלה, ועז"א ויתאנף, וזה היה מצד כי נטה לבבו מעם ה' אלהי ישראל הנראה אליו פעמים: