מְלָכִים א׳ א׳ · כ״ה

כִּי יָרַד הַיּוֹם. שֶׁהָעִיר הָיְתָה גְּבוֹהָה, וְאֶבֶן הַזּוֹחֶלֶת לְמַטָּה בַּגַּיְא.

אֲרֵי נְחַת יוֹמָא דֵין וּנְכֵיס תּוֹרִין וּפַטִימִין וְעָאן לִסְגֵי וְזַמִין לְכָל בְּנֵי מַלְכָּא וּלְרַבָּנֵי חֵילָא וּלְאֶבְיָתָר כַּהֲנָא וְהָא אִינוּן אָכְלִין וְשָׁתָן קֳדָמוֹהִי וַאֲמָרוּ יַצְלַח מַלְכָּא אֲדֹנִיָהוּ:

כי ירד היום וכו׳. ובוודאי המשתה ההיא נעשתה לשמחת המלכות:

ויאמרו וכו׳. רוצה לומר, בוודאי אמרו יחי המלך אדוניהו:

כי ירד היום ואי אפשר שיעשה זה היום בעוד המלך חי בלא ידיעתו, וגם שקרא לכל בני המלך ולשרי הצבא ולאביתר הכהן, שאי אפשר שאלה כולם יעשו זה בלא דעת המלך, והלא הנם אכלים ושותים לפניו ויאמרו יחי המלך אדניהו: