כִּ֧י הַֽחַיִּ֛ים יוֹדְעִ֖ים שֶׁיָּמֻ֑תוּ וְהַמֵּתִ֞ים אֵינָ֧ם יוֹדְעִ֣ים מְא֗וּמָה וְאֵֽין־ע֤וֹד לָהֶם֙ שָׂכָ֔ר כִּ֥י נִשְׁכַּ֖ח זִכְרָֽם׃

כִּי הַחַיִּים יוֹדְעִים שֶׁיָּמֻתוּ. וְאוּלַי יָשִׁיבוּ אֶל לִבָּם יוֹם הַמִּיתָה וְיָשׁוּבוּ מִדַּרְכָּם, אֲבָל מִשֶּׁמֵּתוּ, אֵינָם יוֹדְעִים מְאוּמָה, וְאֵין עוֹד לָהֶם שְׂכַר פְּעֻלָּה שֶׁיַּעֲשׂוּ מִן הַמִּיתָה וְאֵילֵךְ, אֶלָּא מִי שֶׁטָּרַח בְּעֶרֶב שַׁבָּת יֹאכַל בְּשַׁבָּת:

כי החיים. והחיים אפי׳ הם כסילים יודעים שימותו והמתים אפילו הם חכמים אינם יודעים מאומה ולא יש להם מה יקוו כי נשכח שמם וזכרם:

יודעים שימותו. ומתפחדים אם כן מן הדין ומתחרטים על פשעם:

אינם יודעים מאומה. רוצה לומר אין להם מה לדעת ואין תועלת בידיעה, כי אחר המיתה אין מועיל חרטה:

ואין עוד להם שכר. אין מקום לעשות עוד מצות לקבל שכר פעולה:

כי נשכח זכרם. אלא נשכח זכרם, כי כשהאדם חי ומתחרט על פשעו או עושה מצוה נזכר אז לטובה מה שאין כן המתים: