קֹהֶלֶת ז׳ · ט״ו

יֵשׁ צַדִּיק אֹבֵד בְּצִדְקוֹ. אַף עַל פִּי שֶׁהוּא אוֹבֵד, עוֹדֶנּוּ עוֹמֵד בְּצִדְקוֹ. מַעֲשֵׂה בְּיוֹסֵף בֶּן פִּנְחָס הַכֹּהֵן שֶׁעָלְתָה נִימָא בְרַגְלוֹ. קָרְאוּ לְרוֹפֵא לַחֲתּוֹךְ רַגְלוֹ. אָמַר לֵיהּ: "כְּשֶׁאַתָּה מַגִּיעַ לְחוּט הַשַּׂעֲרָה, הוֹדִיעֵנִי". וְכֵן עָשָׂה, קָרָא לְחוּנְיָא בְּנוֹ, אָמַר לוֹ: "בְּנִי, עַד כַּאן הָיִיתָ חַיָּב לִטַּפֵּל בִּי. מִכַּאן וְאֵילֵךְ אֵין אַתָּה חַיָּב לִטַּפֵּל בִּי, שֶׁאֵין כֹּהֵן מִטַּמֵּא לְאֵבֶר מִן הַחַי מֵאָבִיו:

את הכל. יש הוא הנמצא לפרקים מעטים, וענין אובד בצדקו שצדקו יאבידנו כמו המתענה תמיד ומאריך ענינו מאריך ימים ברשעתו שיאכל וישתה וישמח ויעשה תענוגים לגוף:

את הכל. כל הדברים המתהוים והנעשים בעולם השגחתי בהם בהתבוננות רב בכל ימי למען דעת תוכן הדברים ועומק הענינים:

בימי הבלי. כן יקראו ימי האדם, לפי שאינם נצחיים:

יש צדיק. והנה השכלתי אשר יש צדיק נאבד מן העולם כאשר יחטא מעט, שזהו בעבור רב צדקו, כי הקב״ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה, ואילו לא היה צדיק גמור לא היה נענש על זה:

מאריך ברעתו. מאריך ימי טובה, וזהו בעבור רעתו אשר גברה כי אז יאריך ימי טובה להיות מוטרד מעולם הבא: