כִּ֣י מִֽי־יוֹדֵ֩עַ֩ מַה־טּ֨וֹב לָֽאָדָ֜ם בַּֽחַיִּ֗ים מִסְפַּ֛ר יְמֵי־חַיֵּ֥י הֶבְל֖וֹ וְיַעֲשֵׂ֣ם כַּצֵּ֑ל אֲשֶׁר֙ מִֽי־יַגִּ֣יד לָֽאָדָ֔ם מַה־יִּהְיֶ֥ה אַחֲרָ֖יו תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ׃

כִּי מִי־יוֹדֵעַ. כִּי מִי אֲשֶׁר יוֹדֵעַ מַעֲשִׂים טוֹבִים, וּמַה לָּאָדָם לַעֲשׂוֹת בְּחַיָּיו, שֶׁיִּהְיוּ טוֹבִים לוֹ לָעוֹלָם הָאָרֹךְ:

מִסְפַּר יְמֵי־חַיֵּי הֶבְלוֹ. שֶׁהֵם מְעַט מִסְפָּר:

וְיַעֲשֵׂם. לְאוֹתָם מַעֲשִׂים בְּשָׁעָה מֻעֶטֶת שֶׁהוּא חַי, שֶׁהִיא זְמַן קָצֵר כְּצֵל עוֹף הָעוֹבֵר, וְאַף־עַל־פִּי שֶׁאָמַר שְׁלֹמֹה, "כַּצֵּל" סְתָם, וְלֹא פֵרַשׁ אִם צֵל דֶּקֶל אִם צֵל כּוֹתֶל, שֶׁהֵם קְבוּעִים, כְּבָר פֵּרְשׁוֹ דָוִד אָבִיו, "יָמָיו כְּצֵל עוֹבֵר", זֶהוּ צִלּוֹ שֶׁל עוֹף הַפּוֹרֵחַ, כַּךְ נִדְרָשׁ בַּמִּדְרָשׁ:

אֲשֶׁר מִי־יַגִיד לָאָדָם. בַּמֶּה יִתְקַיֵּם הוֹן שֶׁקָּבַץ מֵעשֶׁק לְבָנָיו אַחֲרָיו תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ:

כי מי. גם זה ישוב לענין העני היודע כי לא ידע האדם מה טוב לו בחיים אם העושר ואם העוני וימי חיי הבלו הם במספר ראוי שיעשה אותם כצל עובר ולא יבקש הליכת הנפש עד שיעזוב הממון כי לא יועיל כל מה שיעזוב אפי׳ לא ידע מה יעשה אחריו בממונו:

וענין ויעשם כצל. שיחשוב במחשבתו כמו שהצל איננו עומד רגע אחד כן ימיו ילכו ויעברו שהם העיקר אף כי כל מה שיקרה להם מטוב ועד רע ועושר ועוני ופי׳ אחר בפסוק והסכל ירבה דברים:

כי מי יודע. רוצה לומר מעט המה אשר ישכילו לדעת מהו הטוב אל האדם לעשות בחייו, במספר ימי חייו ההבל אשר הוקצה לו מן השמים:

ויעשם. למען עשות המעשים האלה עודו חי בכל עת, ולא ינוח כצל הזה אשר לא ינוח בעת מן העתים, כי תמיד נוטה הוא ממקום למקום בעבור נטיית השמש ומוסב למעלה לומר הואיל ולא רבים יחכמו להבין את זאת לכן לא בא יתרון מעלה לאדם במה שהוא אדם מחונן דעה:

אשר מי יגיד לאדם. רוצה לומר לא סוף דבר שאין אדם יודע דבר מושכל מה לעשות בחייו, כי אפילו דבר מוחש אשר יהיה מאחורי ערפו אין ידוע לו בזה העולם, וצריך הוא שיהא מי יגיד לו מה הוא: