קֹהֶלֶת ג׳ · כ״ב

וְרָאִיתִי. בְכָל־אֵלֶּה:

כִּי אֵין טוֹב. לָאָדָם:

מֵאֲשֶׁר יִשְׂמַח הָאָדָם בְּמַעֲשָׂיו. מִיְגִיעַ כַּפָּיו יִשְׂמַח וְיֹאכַל, וְלֹא לְהַרְחִיב כִּשְׁאוֹל נַפְשׁוֹ לַחֲמוֹד לְהִתְעַשֵּׁר, לְהַרְבּוֹת לֹא לוֹ:

כִּי הוּא חֶלְקוֹ. יְגִיעַ כַּפָּיו הוּא הַחֵלֶק הַנִּתָּן לוֹ מִשָּׁמַיִם, וּבוֹ יִשְׂמַח:

כִּי מִי יְבִיאֶנּוּ לִרְאוֹת. לְאַחַר שֶׁמֵּת, בְּמֶה שֶׁיִּהְיֶה לְבָנָיו, אִם יַצְלִיחוּ גַם הֵם בָּעשֶׁר שֶׁאָסַף הוּא וְהֵנִיחַ לָהֶם, אוֹ לֹא יַצְלִיחוּ:

וראיתי. כי אלה החושבי' שהם כמו הבהמות אין טוב להם מאשר ישמחו בחייהם כי אין להם חלק אחר ולמה יתעסקו בדברים יעזבום אחריהם:

וראיתי. על פי אלה הדברים ראיתי בבחינת השכל, אשר אין טוב ומאושר בכל הענינים ממה אשר ישמח האדם עם ההון שקבץ במעשי ידיו לאכול ולשמוח מהם:

כי הוא חלקו. שמחתו בזה העולם עם ההון שקבץ, זהו לבד חלקו ולא עוד, כי כשימות ויניח ההון לבניו אחריו מי יביאנו אחר מותו לזה העולם לראות בשמחה ובטובה שיהיה לבניו אחריו עם ההון שקבץ הוא למען ישמחו בטובתם: