וּמָת֖וֹק הָא֑וֹר וְט֥וֹב לַֽעֵינַ֖יִם לִרְא֥וֹת אֶת־הַשָּֽׁמֶשׁ׃

וּמָתוֹק הָאוֹר. מָתוֹק הִיא אוֹרָהּ שֶׁל תּוֹרָה:

וְטוֹב לַעֵינַיִם לִרְאוֹת אֶת הַשָּׁמֶשׁ. וְאַשְׁרֵי הַתַּלְמִידִים שֶׁעֵינֵיהֶם רוֹאִים הֲלָכָה מְלֻבֶּנֶת וּמְחֻוֶּרֶת עַל בֻּרְיָהּ, כַּךְ נִדְרָשׁ בְּאַגָּדַת תְּהִלִּים:

ומתוק. זה הפסוק דבק עם הבא אחריו ואמר על האור מתוק ואינו דבר שיאכל ועיקר זה בעבור התחברות ההרגשות במקום שעל המצח והוא מקום יאמרו מלה שהיא ידועה לזאת ההרגשה להרגשה אחרת וכמוהו ראה ריח בני וכל העם רואים את הקולות וענין הדבק זה הפסוק בראשון שיתעסק תמיד לעשות טוב ולא יתעסק בשמחה אחרת:

ומתוק האור. יפה הוא האור יאמר בלשון שאלה, כי האור אינו דבר הנאכל שיומתק, ורוצה לומר יפה חיי האדם עוד נהנה מאור היום:

וטוב. דבר טוב הוא לעינים עודם יכולים לראות את השמש והוא כפל ענין במלות שונות:

ומתוק האור. ר״ל וערב האור ותאר אותו במתיקות כמו שתאר הקול (להריח) [והריח והשתמש בהם בפעל הראיה] כאמרו רואים את הקולות ראה ריח בני. וסבת זה כלו כי החושים כלם יכללם החוש המשותף ולזה ישותפו בצד מה השגותיהם בלשונינו עד שענין המתיקות [יושאל] בזה לפי הנמשל: