קֹהֶלֶת י״א · י׳

וְהָסֵר כַּעַס. דְּבָרִים הַמַּכְעִיסִים אֶת הַמָּקוֹם:

וְהַעֲבֵר רָעָה. יֵצֶר הָרָע:

מִבְּשָׂרֶךָ. שֶׁיִּהְיֶה לְךָ לֵב בָּשָׂר:

וְהַשַּׁחֲרוּת. נַעֲרוּת, שֶׁרֹאשׁ אָדָם שָׁחוֹר בִּימֵי עֲלוּמָיו:

והסר. פירשתיו למעלה:

ומלת שחרות. מן כי עלה השחר כי דמה ימי השחרות לשחר כשיבקע כענין אז יבקע כשחר אורך או יהיה השחרות רמז לשער השחור מענין שחורה אני ונאוה:

והסר וגו׳. אם לבך תסית אותך לעשות דבר המכעיס את המקום ברוך הוא, הסר הדבר הזה מלבך ולא תעשה אותה:

והעבר וגו׳. אם בשרך יתאוה להתענג בדבר הרע בעיני המקום, העבר הדבר הרעה הזאת מבשרך ולא תתענג בה:

כי הילדות והשחרות הבל. התאוה שיש לאדם בימי הילדות והנערות המה מבלי תועלת, ולכן הזהר מאד מאד:

והשחרות. כן יקראו ימי הנעורים שהם תחלת ימי האדם כמו השחר שהוא תחלת היום:

השחרות. הוא הפך השיבה כי השער אז לבן.