אִיּוֹב ה׳ · כ״ז

הנה זאת. המענה הזאת חקרנוה בהשכל ודעת וכן היא האמת לזאת שמע אותה להבינה היטב:

ואתה דע לך. כאומר הנה עשיתי את שלי ואתה דע לך בנפשך אם תבחר אמרי אם תחדל (העולה מהמענה ההיא שהחליט אליפז שהכל בא בהשגחה והביא ראיה מאבדן הרשעים מבלי תקומה ולא כן יאבדו הצדיקים ויסכל דעת איוב במה שיחשוב שהכל מסר ביד מערכת השמים ומקרה אחד לכל לצדיק ולרשע כי ישיב אמרים הלא בחיק האדם השלם יחשב דבר כזה לעול עם שאינו שלם אף במלאכי מעלה וכ״ש שאין לו ערך עם שלימות המקום ב״ה ואיך אם כן יעלה על הדע׳ שיש עול זה בחוקו יתברך ועם כי נראה שברוב הפעמי׳ בא כאשר תשפוט המערכה מ״מ בא בהשגחה ובעבור קוצר הדעת לא נדע פתרון הדבר ויוכיח עוד על ההשגחה מנתינת המטר זולת הטבע ומהכשל הרשעים ברעתם אשר חשבו לזולת ומסכול דעתם בדבר הנראה לעין כל וישפוט על יסורי הצדיקים אשר יבואו למרק מעט העון אשר בידם למען ישגא אחריתם ויחוה עצתו לאיוב לבל יבעט ביסורין כי באו למרק העון לטוב לו כל הימים):

הנה, לעומת מה שהטעם הראשון שאמר לו על יסורי הצדיקים (שהוא לכפר עון ולהתם חטאת קטן שחטאו ולא השלימו עבודתם כפי הצריך נגד האל וערך עבודתו), הוא הגיעו בנבואה והוא הטעם העקרי אצלו, כי לפ"ד השיג טעם זה ברוח הקודש, אומר שהטעמים שהגיד עתה שיבואו עליהם יסורים להצילם מרעה עתידה, אינו עקר בעיניו, כי טעמים אלה יאמר מצד החקירה, שעז"א הנה זאת היינו טעם זה חקרנוה שכן הוא, ובדברי מחקר יש רשות לכל אדם לבחון אותו משקול דעתו, ואם לא ייטב בעיניו טעם זה לא יקבלהו, ועז"א שמענה ואתה דע לך, ר"ל חקור עליה ודע מצד בינתך אם ייטיב טעם זה בעיניך אם לא: