אִיּוֹב ל״ג · ד׳

רוח אל. רצון האל ברא אותי ומאמר פיו תחייני ומוטל א״כ עלי לטעון עבורו ולהצדיקו:

רוח. רצון כמו הנני נותן בו רוח (ישעיהו ל״ז:ז׳):

ונשמת. מל׳ נשימה ונשיבה והוא ענין מאמר הבא בהפחת הרוח:

(ד-ה) רוח, אחר שבאר מעלת דבריו עצמם שב אל מעלת המדבר, ולפי שטתו המדבר בו הוא האל עצמו, שהוא נטע בנפשו האמתיות מתולדתה מראשית, והדעים האלהיים שתולים בטבעה, לא מוצאים ע"י החוש והבחינה, ובזה הוא עומד במקום האל ותחתיו, עפ"ז משיב לו על מה שבקש בסוף הוכוח הראשון (י"ג כ"א), כפך מעלי הרחק ואימתך אל תבעתני וקרא ואנכי אענה או אדבר והשיבני, ע"ז משיב לו הנה אנכי אעמוד להתוכח עמך ולהשיב לך תחת האל ובמקומו, כי אנכי ראוי לטעון תחתיו,

• א) מצד שאני יציר כפיו כי רוח אל עשתני,

• ב) מצד שגם קיום חיי והתמדתם הוא רק ע"י ה' המחיה אותי בכל רגע, וזה ונשמת שדי תחייני, באופן כי רוח ה' נטוע בי בין מצד בריאתי בין מצד חיי והתמדתם שנשמתו אשר בי היא תחייני, (גם היה דעתו שהרוח חל באדם בעודו בבטן, והוא העושה וגומר את הגוף ומלביש אותו לפי מדת הרוח כהדין קמצא דלבושיה מניה וביה, וא"כ נשמת ה' שהיא הנשמה האלהית האצולה ממרום והיא בת אלהים תחייהו) ובה נטועים הדעים האלהיים וההשכלות האמתיות אשר הם בה מתולדה מצד האלהות שלה, ומצד זה היא כאלהים, וחכמתו היא חכמת אלהים, ופיו כפיו ודבורו כדבורו, ויוכל לעמוד תחתיו ולהשיב תשובה במקומו, כי מה שאמרת שאתה רוצה שבעת שיתוכח האל עמך לא יבעתוך לא יראת הרוממות ולא פחד ענשו כמ"ש כפך מעלי הרחק ואימתך אל תבעתני, זה לא יצוייר אם יתוכח עמך ה' בעצמו אשר לא יראהו האדם וחי, משא"כ אם אתוכח אנכי עמך, אז.