אִיּוֹב י״א · ט״ז

עמל תשכח. העמל שהיה לך תשכח בעבור רוב הטובה ורק מעט תשאר בזכרונך כמים העוברים ממקומם אשר זכרונם ישאר מעט בלב האנשים ולזה ירום לבך ולא תלך עוד שחוח:

כי אתה, באר לו עוד דבר חדש, שיצוייר צדיק אובד בגופו, ובכ"ז אין זה עול בחק האל, כי היסורים הבאים בעולם המוחש והנוגעים אל הגוף אינם יסורים אמתיים, ואבדת הגוף אינה אבדה, כי עקר האדם היא הנפש המתלבשת בגוף, והיא תזדכך ע"י היסורים לשוב למעונה ולקבל גמולה בעולם הנצחי ששם עקר הגמול והעונש, ועז"א כי אתה עמל תשכח, דייק במלת אתה, על עקר עצמותו שהיא נפשו הרוחניות שהוא עקר האדם, ועת תפשט את שמלת החומר מעליה תשכח את העמל והיסורים שסבל הגוף, ובהפך כמים עברו תזכר, תזכור את העמל והיסורים כמו שזוכרים את המים אשר עברו וישטפו את האדמה, שהגם שבעת השטף היא רעה גדולה בכ"ז לשנה הבאה יזכרו זאת לטובה, כי המים ישמינו האדמה וירטיבוה לעשות פרי תבואה, (כמ"ש חז"ל בפרק הרואה שמברך על הרעה מעין הטובה אם שטפה שדהו דאע"ג שהיא רעה עכשיו היא טובה לאחר זה דמסקי ארעא שרטון), כן היסורים שהיה לך בעוה"ז יהיה לטובה בחיי הנשמות:

עמל תשכח. עמל הצרות אשר באו עליך תשכח: