וַיְהִ֡י כִּ֣י הִקִּ֩יפוּ֩ יְמֵ֨י הַמִּשְׁתֶּ֜ה וַיִּשְׁלַ֧ח אִיּ֣וֹב וַֽיְקַדְּשֵׁ֗ם וְהִשְׁכִּ֣ים בַּבֹּ֘קֶר֮ וְהֶעֱלָ֣ה עֹלוֹת֮ מִסְפַּ֣ר כֻּלָּם֒ כִּ֚י אָמַ֣ר אִיּ֔וֹב אוּלַי֙ חָטְא֣וּ בָנַ֔י וּבֵרְכ֥וּ אֱלֹהִ֖ים בִּלְבָבָ֑ם כָּ֛כָה יַעֲשֶׂ֥ה אִיּ֖וֹב כׇּל־הַיָּמִֽים׃ {פ}
הפסוק מוצג עם ניקוד וטעמים
טקסט הפסוק: Miqra according to the Masorah (ויקיטקסט). מקרא על פי המסורה, ויקיטקסט · רישיון CC BY-SA · השינויים שנעשו בטקסט וכתב הוויתור
הקיפו - טעמו: כאשר השלימו תקופת ימי השבוע, כי שבעה בנים היו לו.
אולי - כמו פן, לשון תגרה ומורא, שמא יהי כך וכך וכמוהו: אולי ימושני אבי, אולי לא תאבה האשה.
וברכו - לשון כינוי, ובהפך כמו: ברך נבות אלהים ומלך.
כי הקיפו. כי עשו ימי המשתה בחזור חלילה ואמר בכל פעם שהקיפו ר״ל אחר יום המשתה של האחרון שבהם שהיה עתיד הראשון להתחיל שוב בתחלה:
ויקדשם. הזמינם לבוא אליו להיישירם בדרכי ה׳:
מספר כולם. לפי מספר הבנים והבנות:
אולי. שמא בעבור טוב לב ממשתה תמיד חטאו וגדפו בלבבם כלפי מעלה ולזה הביא עולות כי היא מכפרת על הרהור הלב:
ככה. כמשפט הזה עשה כל הימים:
הקיפו. סבבו כמו הקף פעם אחת (יהושע ו׳:י״א):
ויקדשם. ענין הזמנה כמו התקדשו למחר (במדבר יא):
וברכו. לשון כנוי כלפי מעלה:
ויהי כי הקיפו ימי המשתה שבסוף השבעה ימים טרם שהתחילו הז' ימים הבאים, היה מקדשם ומזמינם על יום המחרת שבו העלה עולות מספר כולם שהעולה באה לכפר על הרהור הלב, באשר אמר איוב אולי חטאו בני ע"י המשתה וברכו אלהים בלבבם, היינו שעלה בלבם איזה מחשבת און נגד ה', וזאת לא עשה פעם אחד לבד, רק ככה יעשה איוב כל הימים. אחרי ההוצעה הזאת שבה סלק כל סברה שהיה עולה בלב לתלות בו יסורי איוב, שלא היה בזה שום סבה לא עונשיית ולא טבעיית ולא בחיריית, בא לגלות הסבה האמתיית שבעבורה באו עליו היסורים הגדולים ההם אשר נדמה למראה עינים שהיה שלא בצדק:
