זָנַח֙ עֶגְלֵ֣ךְ שֹׁמְר֔וֹן חָרָ֥ה אַפִּ֖י בָּ֑ם עַד־מָתַ֕י לֹ֥א יוּכְל֖וּ נִקָּיֹֽן׃

טָעוּ בָּתַר עֶגְלָא דְשֹׁמְרוֹן תַּקִיף רוּגְזִי בְּהוֹן עַד אֵימָתַי לָא יֵכְלוּן לְמִזְכֵּי:

זנח, שומרון - כפול, כאלו כתוב אותך זנח עגלך אותך שומרון כאילו מאס בך, כי העיר תחרב ואנשיה ילכו בשבי.

חרה אפי בם - בעגל ובשומרון.

עד מתי - יהיה חרון אפי בם, עד שיהיו נקיים.

ולא יוכלו נקיון - שיהיה להם ממנו.

זנח וגו׳. אתה שומרון הנה העגל שעבדת לו עזב אותך ולא עזר לך בעת חרה אפי באנשיה:

עד מתי. כאומר הלא ראו שאין בו ממש ועד מתי לא יוכלו לנקות עצמם מטנוף העגל למאס בו:

נקיון. מל׳ נקי וברור:

זנח עגלך שמרון ר"ל למען יכרת המלך אשר זנח את עגלך, אשר עזב את העגל של שומרון ולא רצה לעבוד אותו, חרה אפי בם, ר"ל הנה עד עתה שנעשו העגלים בפקודת המלכים היה עקר החרון על המלכים, אבל עתה שהמלך זנח את העגל והעם עשו אותו מכספם, מעתה החרון אף יהיה בם בהעם, כי עת מתי לא יוכלו נקיון, עד מתי יהיה חטא זה של העגלים אצלם ולא יוכלו להנקות מחטא זה, הלא עתה אינם מוכרחים לעבוד את העגלים ויש להם חפשיות לעבוד את ה':