הוֹשֵׁעַ ז׳ · ט׳

בָּזוּ עַמְמַיָא נִכְסֵיהוֹן וְאִינוּן לָא יָדְעִין אַף חֲלִישׁוּתָא מְטָתִינוּן וְאִינוּן לָא מִסְתַּכְּלִין:

אכלו - הטעם על השחד שהיו נותנים לאשור ולמצרים כאשר כתוב על המלכים.

וטעם גם שיבה - שנחלש כחם ואבד הונם.

זרקה בו - התולדה זרקה בו שיבה, שהשיבה תבא מתולדת האדם.

אכלו זרים. העכו״ם לקחו מארצו ואינו משים על לב כאלו לא ידע מזה:

גם שיבה זרקה בו. נזרקה בו תשות כח מול האויב כאיש שיבה ואינו משים על לב:

שיבה. הוא עוד יותר מזקנה:

זרקה. ר״ל נזרקה:

אכלו מבאר את הנמשל כמו שהעוגה בלי הפוכה תאכל בצד התחתון מן הגחלים שזה בדמיון שבא כח זר שהוא כח האש ואוכל כח העוגה, כן אכלו זרים כחו והוא לא ידע, שמלך אשור אכל את כחם ולקח ממונם והגלה אותם, וכמו שהעוגה הזאת לא נאפת מלמעלה והיא עסה רפויה ורכה, כן גם שיבה זרקה בן והוא לא ידע, שנדמו כאיש שיבה שרפה כח חייו ודשן עצמותיו, רפה המזג וחלש האברים, כן נעשו חלשים בעצמם ונשתה גבורתם כזקן תש כח: