הוֹשֵׁעַ ז׳ · ו׳

אֲרֵי אִתְקְרִיבוּ לַעֲצַת חֶטְאִין וְלָא עַכִּיבוּ כְּתַנוּרָא בָּעֵר לִבְּהוֹן בְּאִתְכְּמוֹנֵיהוֹן כָּל לֵילְיָא מוֹרִיךְ רוּגְזְהוֹן עַל צַפְרָא הוּא דָלֵיק בְּאָשָׁא שַׁלְהוֹבַי:

כי - מלת בארבם על מחשבות רעות שיחשבו כל הלילה. והנה לבם קרוב כתנור, רק כל אופה ישן בלילה, רק בבוקר יבעיר התנור ואלה אין לבם ישן, רק חושב כל הלילה.

כי קרבו. אשר הקריבו והכינו לבם לארוב זה על זה כמו שהאופה מכין התנור להסקה:

ישן אופיהם. האופה ישן הוא כל הלילה וכאשר יאיר הבוקר הוא מבעיר שלהבת בתנור כדרך האש המעלה להב ר״ל בעוד שאין סיפק בידו לעשות הוא שבת ונח אבל מיד כשיהי׳ לאל ידו לעשו׳ מיד עושהו:

קרבו. ר״ל הכינו:

בארבם. מל׳ אורב:

אופיהם. מל׳ אפיה:

כי קרבו, כי בו בלילה קרבו את לבם הדומה כתנור המוכן להתחמם מלהבות אש, קרבו את לבם זה לזה, ר"ל שכ"א גלה מצפוני לבו ומסרו סודותיהם זה לזה בעת ארבם להרוג את המלך, ובאיזה אופן יהרגוהו, ולכן כל הלילה ישן אופיהם, לא העירו בלילה הזאת את האופה שהוא יצר התאוה והעריות והניחוהו לישן ולנוח בלילה הזאת שלא עסקו בניאוף רק בעניני המרד והרצח, אבל בקר הוא בוער כאש להבה, בבקר שנגמר המרד והרגו את המלך הבוער התנור שהוא לבם וקרבם, ולא הובער באש העשוי להסיק התנור לאפות בו לחם, רק הובער באש להבה שהלהב דרכו לכלות ולאכול את כל הקרב אליו מרחוק, היינו שכח המתעורר שהובער אז לא היה של יצר המתאוה רק כח המתעורר של רוח הכעסני בקנאה וחמה ורצח להרוג ולאבד ולהשמיד, כי אז.