כֻּלָּם֙ מְנָ֣אֲפִ֔ים כְּמ֣וֹ תַנּ֔וּר בֹּעֵ֖רָה מֵאֹפֶ֑ה יִשְׁבּ֣וֹת מֵעִ֔יר מִלּ֥וּשׁ בָּצֵ֖ק עַד־חֻמְצָתֽוֹ׃

כּוּלְהוֹן מַחְמַדִין לְמֵינַף נְשֵׁי חַבְרֵיהוֹן דָלְקִין כְּתַנוּרָא דַאֲזָלֵיהוֹן נַחְתּוֹמָא בְּכֵן יִגְלוּן בִּפְרִיעַ מִקִרְוֵיהוֹן כְּמָא דְמוֹחָן לְקַיָמָא מַחְשְׁבַת רִשְׁעָא וְעַל דְלָא אִדְכָּרוּ נִסִין וּגְבוּרָן דְאִתְעֲבִידוּ לְהוֹן בְּיוֹם מִסַקְהוֹן מִמִצְרַיִם מֵעִדַן מֵילַשׁ לִישָׁא עַד לָא חֲמָע:

כלם - גם מלכם עמהם.

ותנור - לשון זכר, על כן מלת בוערה מלעיל כמו לילה, נחלה עבר על נפשנו וזה הפסוק הפוך, וככה טעמו: כמו תנור אופה בוערה מלוש בצק עד חומצתו, עד ישבות אופה מעיר, כי צריך להבעירו ולהסיקו הרבה.

כמו תנור. חמום הזנות בוער בהם כמו תנור הבוער מהיסק האופה:

ישבות מעיר. היצר המעיר אותם לזנות ישבות מלישת הבצק עד שיתחמץ שיהא ראוי לאפותו, ר״ל אינו בטל מן הזנות מעת שחשב כ״א עד שיהיה ספק בידו לעשות ולא יותר ולפי שהמשילו אל התנור אמר לשון הנופל בתנור שאין התנור בטל מן האפיה כי אם עד שיתחמץ העיסה ולא יותר:

בוערה. מל׳ הבערה והיסק:

ישבות. ענין מניעה ובטול:

מעיר. מלשון התעוררות:

מלוש. מלשון לישה והוא עשיית העיס׳ כמו לושי ועשי עוגות (בראשית י״ח:ו׳):

בצק. עיסה כמו את בצקו (שמות יב):

חומצתו. מל׳ חמץ:

כולם מנאפים, עסקו כולם בניאוף כמו תנור בוערה מאופה, מדמה במליצתו יצר הזנות כלהבת אש המבעיר את התנור ומסיקו ומחממו, כי כן יבעיר אש התשוקה אל המשגל, והאופה המסיק את התנור יושב כל הלילה ומבעיר שם את האש, ואם יתנמנם יש לו איש אחד שמעיר אותו משנתו בל יניח את התנור להצטנן, ולא יוכל לישן רק בעת שילוש בצק חדש וממתין עד שתתחמץ העסה שיהיה ראוי לאפות שאז מלוש בצק עד חומצתו ישבות המעיר אותו משנתו ולא יעירנו, והיינו שהכח המתאוה לא יניחנו רגע ויעורר את תאותו בכל פעם ולא ישבות רק שעה קטנה מעת שנאף עד תחליף תאותו כח, כ"ז עושים בעת שיש להם שלום עם המלך והשרים, אבל.