וְלֹא־זָעֲק֤וּ אֵלַי֙ בְּלִבָּ֔ם כִּ֥י יְיֵלִ֖ילוּ עַל־מִשְׁכְּבוֹתָ֑ם עַל־דָּגָ֧ן וְתִיר֛וֹשׁ יִתְגּוֹרָ֖רוּ יָס֥וּרוּ בִֽי׃

וְלָא מְצַלָן קֳדָמַי בְּלִבְּהוֹן בְּכֵן מְיַלְלִין עַל עַרְסָתְהוֹן בִּסְגִי עִבּוּרָא וְחַמְרָא דַהֲווּ כַנְשִׁין מְרָדוּ בְמֵימְרִי:

ולא - הטעם כאשר אפדם הלילו על משכבותם ואמרו: אוי להם על הרעה הבאה עליהם, לא יזעקו אלי כאשר יזעק החולה אל הרופא.

וטעם על דגן ותירוש יתגוררו - שיתחברו ביום לאכול ולשתות, כמו: נהרסו ממגורות.

יסורו בי - ידברו סרה בי והנה בלילה לא יזעקו אלי וביום מורדים לדבר כזבים.

כי יילילו. כאשר הם מייללים על משכבותם בוכים ומתרעמים על צרותם אז אינם זועקים אלי בלבם כי מכחשים בהשגחה:

על דגן. בעבור חסרון הדגן והתירוש הולכים לשוטט בארצות אחרות לגור שם והמה סרים וממרים בי כי יאמרו מקרה הוא ולא ה׳ פעל כל זאת:

יילילו. מל׳ יללה:

על דגן. בעבור דגן:

יתגוררו. מלשון גרות:

יסורו. מל׳ סרירה ומרידה:

ולא זעקו אלי בלבם גם בעת כי יילילו על משכבותם מרוב הצרות הם רק מיללים, אבל אינם זועקים אל ה' להתפלל לפניו, וגם אם יזעקו אליו אינו בלבם, רק מן השפה ולחוץ, על דגן ותירוש יתגוררו הם מתגוררים ממקום למקום כדי להשיג דגן ותירוש, והם יסורו בי ר"ל יסוררו בי כבן סורר ומורה הבלתי שומע בקול אביו והוא זולל וסובא: