הוֹשֵׁעַ ו׳ · ה׳

עַל כֵּן דְאַזְהַרְתִּינוּן בִּשְׁלִיחוּת נְבִיֵי וְלָא תָבוּ אַיְתֵיתִי עֲלֵיכוֹן קָטוֹלִין עַל דַעֲבָרוּ עַל מֵימַר רְעוּתִי וְדִינִי כִּנְהוֹר נָפַק:

על, חצבתי - כמו חוצב בהר והטעם שהרג קצת הנביאים שלהם, שהיו מתעים אותם שלא ישובו.

הרגתים - בעבור שהם אמרו שקר לאמר אמרי פיהם, על כן הרגתי גם אני באמרי פי, אולי תשובו ישראל.

ומשפטיך אור יצא - כמו: והוציא כאור צדקך ועוד: בעבור שאמר כשחר - נכון מוצאו.

על כן. הואיל וכן דרכיכם לכן חצבתי לכם דברי ע״י הנביאים להיישיר אתכם לדרך הנכוחה אבל לא הועלתי כי הרגתי את הנביאים ע״י אמרי פי ר״ל הנבואה היתה סבה להיות נהרגים על ידכם כי כן הרגו את זכריה ואת אוריה על שנבאו בדבר ה׳:

ומשפטיך. ואיך א״כ יצא משפטיך לאור להצטדק בדין:

חצבתי. ענין כריתת אבנים כמו חוצב בהר (מ״א ו) ואמר בל׳ שאלה על גזרת הדברים וחתוך האמרים:

אור. דרך המקרא לכנות הטובה בשם אור וכמו שמכנה הרעה בשם חושך:

(ה-ו) על כן שיעור הכתובים על כן חצבתי בנביאים (אשר) הרגתים באמרי פי כי חסד חפצתי ולא זבח, (ומ"ש ומשפטיך אור יצא הוא מאמר מוסגר) מצייר במליצתו נשגבות, ה' שלח את נביאיו להוכיח את העם אשר חשבו שברוב הזבחים והעולות שהם מתמידים להקריב יתנו לה' שוחד ומתן ויכפרו פניו עד שהותר להם לעשות כל רע, כמ"ש הגנוב רצוח ונאוף והשבע לשקר ובאתם ועמדתם לפני בבית אשר נקרא שמי עליו ואמרתם נצלנו, והנביאים הגידו להם אמרי פיו של ה' שה' יאמר חסד חפצתי ולא זבח, שאינו חפץ בזבחים ועולות רק שיעשו חסד ושידעו דעת אלהים, והעם קמו על הנביאים והרגו אותם בעבור נבואה זאת שנבאו, ובזה יצייר כי ה' הרג את הנביאים באמרי פיו, שע"י אמרי פיו שנבאו בשליחותו נהרגו וה' היה הסבה להריגתם וכאילו הוא הרגם, אולם במה שנהרגו הנביאים ע"י דבור זה והם מסרו נפשם למות עבור הדבור הזה שדברו לאמר כי חסד חפצתי ולא זבח, נשאר הדבור הזה קיים ומתמיד בלב הדורות הבאים כדבר החקוק בעט ברזל על מצבות צור ואבן לזכרון עולם, ובזה יצייר המליץ שגויות הנביאים הנהרגים נעשו כמצבות צורים ולוחות אבנים שעליהם חצב ה' את אלה הדברים חסד חפצתי ולא זבח, וז"ש על כן ר"ל על אשר חסדכם דומה כענן בקר ואינכם עושים חסד ולא יודעים אלהים, ע"כ חצבתי בנביאים ר"ל בגופות הנביאים אשר הרגתים באמרי פי, חצבתי וכתבתי עליהם בעט ברזל לאמר כי חסד חפצתי ולא זבח, שהזבחים והשלמים שאתם מביאים שראשית ענינם היה שיאכיל בשרם לעניים בקדש, עקר חפצי הוא החסד לא הזבח.

ודעת אלהים חפצתי מעולות. העולה שהיא כליל לגבוה עקרה הוא שידע את ה' ושראוי שיקריב א"ע כליל על מזבחו לרצון ועקר חפץ ה' הוא דעת אלהים לא העולה כן נשאר חרות וחצוב בגויות הנביאים הנהרגים, ומ"ש ומשפטיך אור יצא הוא מאמר מוסגר כאומר אם כן אם אכלה חרבכם נביאכם כאריה משחית איך יצא משפטך לאור ואיך תצדק בדינך?: