סָ֖ר סׇבְאָ֑ם הַזְנֵ֣ה הִזְנ֔וּ אָהֲב֥וּ הֵב֛וּ קָל֖וֹן מָגִנֶּֽיהָ׃

שִׁלְטוֹנֵיהוֹן אַסְגִיאוּ שִׁירְוָן מִן אוֹנֶס בְּכֵן טָעוּ וְאִתְפְּנִיאוּ בָּתַר זְנוּתָא רְחִימוּ דְתֵיתֵי לְהוֹן קְלָנָא רַבְרְבֵיהוֹן:

סר - באה עליהם רעה שסר סבאם מחסרון התירוש ולא שבו מדרכם הרעה,רק מלכיה הזנו אחרים בעבור מתנות שהם אומרים: הבו. ובאה מלת הבו כמו: את אשר תאפו אפו ועיקר אפו גם אהבו.

הבו - גם הבו לכם הכל, כמו: רדו צאו והשנוי היה בו, בעבור אות הגרון.

מגניה - הם המלכים, כמו: כי לה' מגיני ארץ וסוף הפסוק מוכיח, כי הטעם כפול.

ומגניה - שב אל בית און.

סר סבאם. מיד כשסר מעליהם שכרות היין אז עסקו בזנות עכו״ם וכל היום או הם שכורים או עובדים עכו״ם:

אהבו הבו קלון מגניה. המלכים יקראו מגנים כי הם למגן ומחסה אל העם וכן כי לה׳ מגננו (תהילים פ״ט:י״ט) והוא מקרא מסורס והראוי מגניה אהבו קלון הבו ור״ל מלכי ישראל אהבו הקלון הזה והם יתנו אותו אל העם ר״ל הם הסיתום אל היין ואל העבודת כוכבים והמה דברו קלון ובזיון:

סר. מלשון הסרה:

סבאם. כן יקראו הדברים המשכרים כמו סבאך מהול במים (ישעיהו א׳:כ״ב):

הבו. ענין נתינה כמו הבו שכרי (זכריה יא):

קלון. ענין בזיון:

מגניה. מלכיה:

סר, שיעור הכתוב, מגניה! סר סבאם הזנה הזנו, אומר ליהודה הנח לו, ואל תבטח על מגניה, שהם שרי אפרים וגבוריהם שהיו מגינים על יהודה בעת ההיא שהיו נכנעים וחלשים, כי המגנים של מלכות אפרים י"ל שלשה חסרונות, א] חסרון השכרות, שסבאם סר ויוצא מדרך הרגיל, ב] חסרון הזנות והע"ז שלא לבד שזונים בעצמם, כי גם הזנה הזנו שמסיתים אחרים לזנות ולע"ז, ג] שהם אהבו (קלון) והבו קלון, הם עצמם אוהבים קלון דברים נקלים ומבוזים ונותנים קלון להדבק בם: