הוֹשֵׁעַ ד׳ · ט״ז

אֲרֵי כְּתוֹרָא דְאִתְפַּטַם וּבָעֵיט כֵּן מָרֵיד בִּסְגִי טוּבָא יִשְׂרָאֵל כְּעַן יְדַבְּרִינוּן יְיָ כְּאִימַר בְּחִיר בְּבִקְעָה:

כי - סורר הוא שיסור מן הדרך שצוה שלא ילך בה, והנה דמה ישראל כפרה סוררה, שלא יוכל אדם לחרוש בה. וטעם עתה השם היה רועה אותם ככבש במרחב, אילולי הייתם סוררים, או הטעם עתה ירעם השם ככבש לבדו במקום מרחב והוא טועה.

כפרה סוררה. כמו הפרה האוכלת על האבוס הנה מרוב כל היא סוררת ומורדת ואינה רוצת למשוך בעול כן מרד ישראל בה׳ מרוב כל ומהשפעה מרובה:

עתה. לכן ארעם עתה ככבש הרועה במקום מרחב ומשוקטת אנה ואנה לבקש עשב למאכלה ר״ל מעתה אצמצם השפעתה:

סוררה. ענין מרידה:

ירעם. מל׳ מרעה:

במרחב. במקום רחב:

כי, שיעור הכתוב כי עתה (אשר) ירעם ה' ככבש במרחב סרר ישראל כפרה סוררה, כי בימי ירבעם בן יואש רחם ה' על ישראל אשר אבדם מלך ארם וישימם כעפר לדוש ויושיעם ביד ירבעם בן יואש הוא השיב את גבול ישראל מלבא חמת עד ים הערבה (מלכים ב י״ד:כ״ה) ואז רעה ה' אותם על כר נרחב, ר"ל שהרחיב גבול ארצם, וחשב שיהיו ככבש הנמשך אחר הרועה ואינו נפרד מן העדר ללכת על הרים שובבים, כן חשב שעי"כ ימשכו אחריו ולא ימרדו בו, והם סררו אז כפרה סוררה שאם מוליכים אותה על כר נרחב היא עוזבת את הרועה וסוררת ומתרחקת ממנו כן התרחקו אז מעם ה' הרועה אותם והרחיב את גבולם, ומפרש במה התרחקו ממנו, כי.