יִתְכַּנְשׁוּן מִבֵּינֵי גָלוּתְהוֹן יַתְבוּן בִּטְלַל מְשִׁיחֲהוֹן וְיֵחוּן מֵתַיָא וְיִסְגֵי טוּבָא בְּאַרְעָא יְהֵי דָכְרָן טַבְוָתְהוֹן עָלֵיל וְלָא פָסֵיק כְּדוּכְרַן יַבְּבוֹת חֲצוֹצַרְתָּא עַל חֲמַר עַתִּיק דְמִתְנַסֵךְ בְּבֵית מַקְדָשָׁא:
ישובו - אמר יפת: יושבי בצל הלבנון. ולפי דעתי: יושבי בצל ישראל והם העבדים, שיהו אכריהם וכורמיהם.
יחיו דגן - והקמות יפרחו כגפן.
וזכרו - ריחו כדרך אזכרתה. ויפת אמר: זכר גפנם למרחק כיין לבנון.
ישובו יושבי בצלו. אלו שישובו ויחסו בצלו של מקום יהיה בשובה ונחת:
יחיו דגן. יחיו את עצמם בנחת ועדן כדגן המחיה את הבריות:
ויפרחו. ירבו פרחים:
זכרו. זכרון שמו יהיה כיין הגדל בלבנון המוזכר לשבח:
ישובו. ענין ההשקט ומרגוע כמו בשובה ונחת (שם ל):
יחיו. ענין השבת הנפש מן החולשה ודומה לו עד חיותם (יהושע ה):
דגן. כדגן ותחסר כ״ף הדמיון וכן ייטיב גהה (משלי י״ז:כ״ב) ומשפטו כגהה:
ישובו, ומהם ישובו אלה שירצו להיות יושבי בצלו ר"ל בצל הלבנון, נבא שרבים מן הגולים ישובו לשבת בארץ ישראל ויקבעו דירתם בארץ הקדושה בצל הלבנון, והם יחיו דגן שיהיה להם שם דגן ללחם ביתם.
ויפרחו כגפן המתפשט למרחוק כי ירבו ויפרו שמה ויעשו פרי ותנובה.
זכרו, ר"ל זכרו של לבנון יהיה כיין לבנון, שגם אלה שלא ישובו לישב בצל הלבנון ולדור בא"י יזכרו תמיד בהלבנון כמו שזוכרים את היין של לבנון הטוב מאד ולא ימוש זכרונו מלב השותהו, כן יזכרו ההר הטוב והלבנון בכל תפלותיהם ויעלו את ירושלים על ראש שמחתם:
