אֶהְיֶ֤ה כַטַּל֙ לְיִשְׂרָאֵ֔ל יִפְרַ֖ח כַּשּׁוֹשַׁנָּ֑ה וְיַ֥ךְ שׇׁרָשָׁ֖יו כַּלְּבָנֽוֹן׃

יְהֵי מֵימְרִי כְּטַלָא לְיִשְׂרָאֵל יִזְהַרוּן כְּשׁוֹשַׁנָא וְיַתְבוּן עַל תְּקוֹף אַרְעֲהוֹן כְּאִילָן לִבְנָן דִמְשַׁלַח עוֹבַרְתֵּיהּ:

אהיה - הפך שרשם יבש ויבוש מקורו והשושנה תפרח מהרה, ובעבור שאין לה שורש רק דק, אמר ושרשיו יהיו כשורש עצי לבנון.

ויך שרשיו - באורך וברוחב כדרך ומחה אל כתף ים כנרת ובמידות שברים ותבריתא.

אהיה כטל לישראל. ר״ל לא תפסוק אהבתי מהם כמו שאין הטל נעצר מעולם:

יפרח כשושנה. יעלה פרחי׳ נעים כשושנה ושרשיו יתפשטו כשרשי עצי לבנון:

כשושנה. הוא הורד:

ויך. יאמר כן בדרך השאלה על התפשטות ודוגמתו ומחה על כתף ים כנרת (במדבר ל״ד:י״א) ומחה הוא תרגום של מכה:

כלבנון. שם יער:

אהיה כטל לישראל יפרח כשושנה כבר הביאו בספורי הטבע כי יש שושנה הנקראת שושנת יריחו, שאינה נשרשת בקרקע והרוח נושאה לארצות רחוקות דרך מדבריות והיא מתלחלחת מן הטל ופורחת וגדלה בהוד והדר, והוא משל לישראל הנישאים ע"י הרוח ממקום למקום גולים ומטולטלים, וה' הוא הטל המחיה אותם בגלותם, והיא פורחת ביופי והוד כשושנה.

ויך שרשיו כלבנון, ר"ל והגם שהכה את שרשיו שהיו נשרשים תחלה בארצם בחוזק כלבנון, שהארזים נשרשים בעומק, והשרשים האלה הכו ונעקרו ממקומם, ואין להם שורש ומקום קבוע, בכ"ז הגם שהכו השרשים.