מִיַּ֤ד שְׁאוֹל֙ אֶפְדֵּ֔ם מִמָּ֖וֶת אֶגְאָלֵ֑ם אֱהִ֨י דְבָרֶ֜יךָ מָ֗וֶת אֱהִ֤י קׇֽטׇבְךָ֙ שְׁא֔וֹל נֹ֖חַם יִסָּתֵ֥ר מֵעֵינָֽי׃

בֵּית יִשְׂרָאֵל מִיַד קְטוֹל פְּרַקְתִּנוּן וּמִמְחַבְּלָא שֵׁזִבְתִּנוּן כְּעַן יְהֵי מֵימְרִי בְּהוֹן לִקְטוֹל וּפִתְגָמִי לְחַבָּלָא עַל דַעֲבַרוּ עַל אוֹרַיְתִי אֲסַלֵק שְׁכִנְתִּי מִנְהוֹן:

מיד שאול - הייתי פודה אבותיך עתה אני אהיה דבר המות שלך, גם אהי קטבך. והעד מדבר באפל יהלך מקטב כטעם הכרתה. ויש אומרים: כי אהי כמו איה שאמרו: כרתנו ברית את מות.

נוחם - שם, מגזרת וינחם ה' והטעם שלא אנחם.

מיד שאול אפדם. הנה מעולם פדיתים מן השאול וגאלתים מן המות אבל כשתתמלא הסאה אהיה אני מדבר עליך דברי מות אהיה אני מכריחך לרדת שאולה:

נחם יסתר מעיני. ר״ל עד הנה נחמתי על הרעה אבל מאז יהיה התנחומין נסתר מעיני כי לא אנחם עוד:

קטבך. ענין כריתה וכן מקטב ישוד צהרים (תהילים צ״א:ו׳):

נחם. מלשון תנחומין:

מיד, מפרש מ"ש שהיה להם אז העת להולד, כי אני חשבתי אשר מיד שאול אפדם שיעשו תשובה ע"י רוב הצרות וחבלי יולדה ובזה אפדם מיד מלך אשור, ואגאלם ממות, ומשל השאול הוא הגלות, ומשל המות הוא ההרג שהרג בם, שחשב ה' שיצילם שלא יגלם מן הארץ וגם שלא יהרוג בם הרג רב, ובזה יולדו מחדש, אבל הם לא עמדו על המשבר ולא עשו תשובה, ועתה אהי דבריך מות, מסב פניו אל המות והשאול, וידבר אליו בנוכח, עתה לא די שלא פדיתי אותם מידך, כי אני אהיה מעתה הדבר שלך אתה מות! הדבר שהוא השליח שאתה שולח להמית אהיה אנכי, ר"ל אהיה השליח שלך להמיתם ולכלותם.

ואהי קטבך שאול, אתה שאול! הקטב מרירי שלך שאתה מכלה בם אנשים, אהיה אנכי, ר"ל אהיה השליח שלך להגלותם, ר"ל שלא לבד שלא אפדם כי לא עשו תשובה, עוד אכלם במות ואגלם מארצם בהשגחתי ואהיה מסייע לזה, נוחם יסתר מעיני, ר"ל כי הנוחם והחרטה שהיא הסבה תמיד להשיב את הגזרה הרעה, שע"י הנוחם ישיב חמה, ר"ל שע"י שיתנחמו העם על מעשיהם וישובו בתשובה ינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות, עתה יסתר נוחם ולא יבא נגד עיני, כי העם אין מתנחמים ומתחרטים על מעשיהם ואני לא אנחם על הרעה: