וַתַּ֤הַר עוֹד֙ וַתֵּ֣לֶד בַּ֔ת וַיֹּ֣אמֶר ל֔וֹ קְרָ֥א שְׁמָ֖הּ לֹ֣א רֻחָ֑מָה כִּי֩ לֹ֨א אוֹסִ֜יף ע֗וֹד אֲרַחֵם֙ אֶת־בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל כִּֽי־נָשֹׂ֥א אֶשָּׂ֖א לָהֶֽם׃

וְאוֹסִיפוּ וַעֲבַדוּ עוֹבָדִין בִּישִׁין וַאֲמַר לֵיהּ קְרֵי שׁוּמְהוֹן דְלָא רְחִימִין בְּעוֹבָדֵיהוֹן אֲרֵי לָא אוֹסִיף עוֹד לְרָחָמָא עַל בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּרַם אִם יְתוּבוּן מִשְׁבַק אֶשְׁבּוֹק לְהוֹן:

ותהר. ותלד בת - זה הדור הבא אחריו וקראו בת, כי כתוב אחרי ירבעם הוא השיב את גבול ישראל ואחרי מות זכריה בנו מלך מנחם ובימיו בא מלך אשור, ואין צורך להזכיר מלכות שלום, כי לא מלך אלא ירח ימים ובימי פקח בן רמליהו הגלה תגלת פלאסר רבים מערי ישראל, ובימי הושע בן אלה נלכדה שומרון, על כן קרא זה הדור בת.

ופירש לא רוחמה, כי לא אוסיף עוד ארחם - תחסר אות שי"ן לא אוסיף עוד שארחם, וכמוהו: ונדעה נרדפה, אל תרבו תדברו. יש אומרים: כי נשוא שהייתי עד עתה, נושא להם עונם ואין זכר לעון. והנכון בעיני: כי זאת המלה באה כדרך הרגו לאבנר והטעם כדרך כמעט ישאני עושני והנה ספר גלות השבטים.

כי נשוא אשא להם. ר״ל כי עד הנה נשאתי עוונם על כי רחמתים אבל מעתה לא אוסיף עוד לרחם עליהם וישאר עוונם על עצמותם:

נשא אשא. ענין מחילת העון כמו ונשאתי לכל המקום (בראשית י״ח):

ותהר עוד ותלד בת, בזה מציין המלכים שקמו אחרי שנשבתה מלכות יהוא שהם היו מלכים חלשים שע"ז מורה ציור הבת ובזה לא אמר ותלד לו בת כי אז כבר התחילה לזנות עם אנשים אחרים והיה לו ספק אם הבת נולדה לו, ובנמשל שבדורות הללו נתמעטו הצדיקים יותר וכולם הרעו מעשיהם לזנות אחרי ע"ז ויאמר לו קרא שמה לא רחמה והשם הזה יורה כי לא אוסיף עוד ארחם את בית ישראל על ידי כי נשא אשא להם ואמחול להם עונותיהם ר"ל הגם שבימי ירבעם בן יואש רחם ה' עליה ונשא את עונם והושיע להם, כמ"ש (מלכים ב י״ד:כ״ו) כי ראה ה' את עני ישראל וכו' ולא דבר ה' למחות את שם ישראל ויושיעם ביד ירבעם בן יואש, עתה לא יוסף לרחם עליהם ולישא להם, כי יגלם בגולה, והנה בשם לא רוחמה כבר הראה הנביא שנאה על בתו ועל אשתו, אבל בכל זאת לא קראה עדיין בשם לא עמי שמורה שסר הקשר שבינו וביניהם לגמרי, כי הגם שלא ירחם את עשרת השבטים עדיין הם עמו ע"י שעוד נשארו יהודה ובנימין והשבטים הנלוים אליהם ועז"א.