דִּבְרֵי הַיָּמִים ב׳ כ״ט · ח׳

ויהי קצף. ובעבור זה היה הקצף:

ויתנם לזעוה. נתנם לחרדה לכל השומע כי יחרד שלא יקרה לו כמקרם:

כאשר אתם רואים. אשר כן הוא:

לזעוה. מל׳ זיע וחרדה כמו ונתתים לזעוה (ירמיה טו):

לשמה. לתמהון:

ולשרקה. כן יקרא הקול הנעשה בקבוץ השפתים ודרך בני אדם לעשותם על דבר חשוב שנחרב וכן ושמתי את העיר הזאת לשמה ולשרקה (שם יט):

ויהי קצף, והנה נפלו. חושב בענשם ג"כ ג' מדרגות, זעוה, ואח"כ שמה ושרקה, אח"כ נפלו בחרב, שכן יעד בתוכחה על חטא ע"ז: