דִּבְרֵי הַיָּמִים א׳ ד׳ · א׳

בני יהודה וכו׳. בא להשלים יחוס בני יהודה ובדרך קצרה מזכיר שוב מי מבניו ובני בניו והם פרץ בן יהודה וחצרון בנו וכרמי בן זמרי בן זרח בן יהודה וחור בן כלב בן חצרון ושובל בן כלב בן חור:

בני יהודה. פסוק זה מוקשה כמבואר, ונראה שאחר שחזר פה שנית על יחוס בני יהודה מה שמצא במגלה אחרת להשלים היחוס, הציג ציונים ממה ידבר פה. והנה יחשב עוד יחוס בני חצרון אשחור (פסוק ה), ע"ז ציין פרץ חצרון, ומבני זרח לא ידבר עוד לזה ציין כרמי, שהוא סוף יחוס זרח, ר"ל עליו אין להוסיף, ועוד ידבר מיחוס חור (פסוק ג - ד) ע"ז ציין חור, ועוד ידבר מיחוס שובל בן כלב עז"א שובל, ומפרש תחלה שובל, ואח"כ חור, ואח"כ חצרון. - אבל האמת הוא שבעל הספר העתיק מספר היחוס וכל מה שלא רצה להאריך ציין רק שם אחד, ודלג המותר, וכשבא שנית לדבר על יחוס בני יהודה שכבר העתיק מספר היחוס בסימן ב', ציין בני יהודה (הוא התחלת פסוק ג' מפרשה ב') כאומר בני יהודה וגו', פרץ מ"ש בפסוק ד' ה' פרץ בני פרץ חצרון וגו', עד כרמי וגו' (פסוק ז), עד חור (ר"ל ותלד לו את חור, פסוק י"ט) וגו' עד שובל, ר"ל אלה היו בני כלב בן חור שובל (פסוק נ) וגו', והוא ציון על הפרשה הקודמת. ואחר כל שם צריך להוסיף מלת וגו' או וכו' כמ"ש למעלה (ב, ח) ובכל הספר:

פרץ חצרון וכרמי וגו'. הקודם בזה הפסוק אבי השני לו: