וְיָדַ֣עְתִּי אֱלֹהַ֔י כִּ֤י אַתָּה֙ בֹּחֵ֣ן לֵבָ֔ב וּמֵישָׁרִ֖ים תִּרְצֶ֑ה אֲנִ֗י בְּיֹ֤שֶׁר לְבָבִי֙ הִתְנַדַּ֣בְתִּי כׇל־אֵ֔לֶּה וְעַתָּ֗ה עַמְּךָ֙ הַנִּמְצְאוּ־פֹ֔ה רָאִ֥יתִי בְשִׂמְחָ֖ה לְהִֽתְנַדֶּב־לָֽךְ׃

וידעתי. אתה אלהי הן ידעתי שאתה בוחן לבב האדם לדעת מחשבתו ורוצה אתה ביושר לבב לכן התנדבתי הנדבה ההיא ביושר לבב:

ראיתי בשמחה. ראיתי אני אשר בשמחה נדרו להתנדב לך א״כ גם המה התנדבו ביושר לבב כמוני:

בוחן. מל׳ בחינה ונסיון:

הנמצאו. אשר נמצאו הה״א היא במקום אשר וכן ההקדיש שמואל (לעיל כו):

וידעתי אלהי. אמנם בכל זאת, הגם שהזהב והכסף שנתננו אינו שלנו, הלא אתה לא תביט על הכסף והזהב, רק אתה בוחן לבב, ועקר הוא אצלך מחשבת הלב, ואינך רוצה בכסף וזהב רק במישרים, ואתה יודע כי אני ביושר לבבי התנדבתי כל אלה, וא"כ תקבל נדבת לבי וזה יהיה לך לרצון, אחר שבחנת וידעת שהתנדבתי בלי שום פניה רק ביושר לבב

ועתה עמך (אשר) נמצאו פה. הגם שאין אני יודע מצפוני לבם, עכ"פ ראיתי בשמחה להתנדב לך, ע"י השמחה ששמחו בעת הנדבה ראיתי והבנתי שהיה לבבם להתנדב לך, וגם הם נדבו ביושר לב שלא לשום פניה חיצונית, וזה הוא העקר בעיניך, אחר שאינך צריך אל הכסף רק אל הלב הטהור והנדיבות: