אֵ֣לֶּה בְנֵֽי־לֵוִי֩ לְבֵ֨ית אֲבוֹתֵיהֶ֜ם רָאשֵׁ֧י הָאָב֣וֹת לִפְקוּדֵיהֶ֗ם בְּמִסְפַּ֤ר שֵׁמוֹת֙ לְגֻלְגְּלֹתָ֔ם עֹשֵׂה֙ הַמְּלָאכָ֔ה לַעֲבֹדַ֖ת בֵּ֣ית יְהֹוָ֑ה מִבֶּ֛ן עֶשְׂרִ֥ים שָׁנָ֖ה וָמָֽעְלָה׃

לבית אבותיהם וכו׳. לבני בית אבותיהם היו אלו ראשי האבות לכל הפקודים שבהם:

במספר שמות. המנויין במספר זכרון שמותם לגלגלתם:

עשה המלאכה וכו׳. המשוררים והשוערים והממונים:

עושה המלאכה מבן עשרים. דוד הקדים להם זמן החנוך מבן עשרים, ובאר הטעם כי אמר דויד, שדוד פירש שמה שאמרה תורה שיהיה בן שלשים הוא רק במדבר, שהיה שם משא בכתף שצריך שיהיה בעל כח, ובן שלשים לכח, אבל אחר שהניח ה' לעמו וא"כ אין ללוים לשאת את המשכן, וא"צ שיהיה בן שלשים. וזה כפי תירוץ האחרון שכתב הכ"מ (פ"ג מה' כה"מ ה"ז) לישב דברי הרמב"ם שם, שמה שצריך שיהיה בן שלשים הוא רק בזמן שהיו נושאים בכתף, ולתירוץ הא' שכתב שהוא רק לעבודת השיר י"ל שהלוים הצעירים היה משתמש בהם לענינים אחרים כמו שית':

מבן עשרים שנה ומעלה. הנה אמר מבן עשרים שנה ומעלה ואף על פי שהתורה הגבילה הזמן מבן שלשים שנה ומעלה ועד בן חמשים שנה לפי שהזמנים האלו היו מוגבלים לאשר להם עבודת משא כמו שבארנו בפרשת במדבר סיני ואולם מעתה לא היה ללוים לשאת את המשכן ואת כל כליו לעבודתו כי זה הבית הנבנה בירושלים הוא יהיה מנוחתו עדי עד והניח ה' יתברך לעמו מלהיות ביתו נוסע ממקום למקום כמו שקרה לו עד היום. ולזה היו בדברי דוד האחרונים נספרים בני לוי מבן עשרים שנה ומעלה להיות מעמדם לשרת בני אהרן לעבודת בית ה' על החצרות ועל הלשכות ויתר העבודות שזכר פה. והנה היו הלוים ראוים להם מהיותם בני עשרים שנה: