וַיְהִ֡י לְעֵת֩ תְּשׁוּבַ֨ת הַשָּׁנָ֜ה לְעֵ֣ת ׀ צֵ֣את הַמְּלָכִ֗ים וַיִּנְהַ֣ג יוֹאָב֩ אֶת־חֵ֨יל הַצָּבָ֜א וַיַּשְׁחֵ֣ת ׀ אֶת־אֶ֣רֶץ בְּנֵי־עַמּ֗וֹן וַיָּבֹא֙ וַיָּ֣צַר אֶת־רַבָּ֔ה וְדָוִ֖יד יֹשֵׁ֣ב בִּירוּשָׁלָ֑͏ִם וַיַּ֥ךְ יוֹאָ֛ב אֶת־רַבָּ֖ה וַיֶּהֶרְסֶֽהָ׃

ויהי לעת תשובת השנה. כשהעשבים בשדה להאכיל הסוסים:

תשובת השנה. ר״ל בעת תשובת השמש אל הנקודה ההיא בעצמה שהיתה בה בעת צאת המלכים בשנה העברה להלחם בישראל ולעזור לבני עמון כמ״ש למעלה:

ויצר. מלשון מצור:

ויהי. ר"ל בשנה הבאה לעת צאת המלכים בימי הקציר, ופסוק זה נעתק משמואל י"א א', ומ"ש ויך יואב הוא סוף הספור שם (יב, כו - לא), שהגם שדוד בא שם לבסוף עקר הכובש היה יואב כמבואר:

ויך יואב את רבה ויהרסה. כבר נתבאר (בספר שמואל ב' י"ב כ"ז) שכבר שלח יואב לדוד שהוא לכד את עיר המים שיבא דוד עם יתר העם ללכוד העיר כדי שלא יהיה נקרא שם יואב בכבוש העיר הזאת: