וְשַׂמְתִּ֣י מָ֠ק֠וֹם לְעַמִּ֨י יִשְׂרָאֵ֤ל וּנְטַעְתִּ֙יהוּ֙ וְשָׁכַ֣ן תַּחְתָּ֔יו וְלֹ֥א יִרְגַּ֖ז ע֑וֹד וְלֹֽא־יוֹסִ֤יפוּ בְנֵֽי־עַוְלָה֙ לְבַלֹּת֔וֹ כַּאֲשֶׁ֖ר בָּרִאשׁוֹנָֽה׃

ושמתי מקום. בימיך שמתי מקום מנוחה וקבוע לעמי ישראל ונטעתיו על אדמתו ושכן במקומו ולא יחרד עוד לנוע ממנה:

כאשר בראשונה. ר״ל טרם הקמת השופטים:

ירגז. ענין תנועת החרדה:

לבלותו. מל׳ בליה והפסד כמו בלה בשרי (איכה ג):

לבלותו. ושם (י) לענותו, ופי' חז"ל ברכות דף ה' (ע"ב), מתחלה לענותו ולבסוף לבלותו, שאחר שחטאו נשתנה ההבטחה, והיו מעונים מבני עולה, רק שנשאר ההבטחה שלא יבלו אותם להומם ולאבדם:

לבלותו. ובספר שמואל כתוב לענותו והנה התר זה הספק הוא כי כמו זה היעוד המתמיד הוא תנאי כמו שבארנו בפרשת וישלח יעקב ולזה היה בזה היעוד תנאי שאם ישמרו בני ישראל דרך ה' והמלך שיהיה עליהם הנה ימשך להם הטוב שזכר שלא יוסיפו בני עולה לענותו כמו שענו אותו בימי השופטים כמו שנזכר בספר שופטים אך כשיחטאו לא יתקיים להם זה הברית ולא ישאר להם מהברית כי אם מה שהיה להם מפני האבות והוא שלא יכלו אותם האויבים וזה היה תקון שתקנו בזה היעוד המחברים זה הספר ברוח הקדש ועל כל פנים הנה לא יתישב זה היעוד לפי הלשון הנזכר בזה המקום לא בשיהיה זה היעוד שב לעת בוא הגואל כי ישיב ה' יתברך זה המקום לישראל על יד המלך שיצא מגזע ישי ויצא משרשיו: