אָ֚ז אָמַ֣ר דָּוִ֔יד לֹ֤א לָשֵׂאת֙ אֶת־אֲר֣וֹן הָאֱלֹהִ֔ים כִּ֖י אִם־הַלְוִיִּ֑ם כִּֽי־בָ֣ם ׀ בָּחַ֣ר יְהֹוָ֗ה לָשֵׂ֞את אֶת־אֲר֧וֹן יְהֹוָ֛ה וּֽלְשָׁרְת֖וֹ עַד־עוֹלָֽם׃ {פ}

אז. כשמת עזא על אשר שלח ידו בארון:

כי בם בחר ה׳. ולא יבוא בידם המכשול שנכשל בו עזא:

לא לשאת. כי כבר בארתי (ש"ב ו, ב - ד) שחטאו אז, א] במה שעוזא ואחיו נשאוהו בכתף מבית אבינדב אל העגלה, שהם לא היו לוים, וגם שנשאוהו בידיהם בלא מוטות. ב] מה שנתנוהו על העגלה. ע"כ אמר לא לשאת כי אם הלוים, לא ישראלים. והנה במדבר נשאוהו רק בני קהת, ולמד דוד שזה אינו מצוה מוכרחת, דהא בפ' עקב (י, ח) בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי לשאת את ארון ברית ה' לעמוד לפני ה' וכו' עד היום הזה ע"כ לא היה ללוי חלק ונחלה עם אחיו, מזה מבואר שמצות נשיאת הארון הוא על כל בני לוי, ושנשיאה בכתף היא מצוה נהוגה לדורות, דהא אמר עד היום הזה, וע"כ אמר כי בם בחר ה' לשאת את ארון האלהים ולשרתו עד עולם, שהם דברי הכתוב שבפ' עקב, שממנו הוציא שהיא מצוה לדורות, שבזה טעה תחלה וחשב שהיה רק במדבר:

לא לשאת את ארון האלהים כי אם הלוים. זה כתוב בתורה בעבודת בני קהת כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו: