דְּבָרִים ט׳ · ו׳

וְתִדַע אֲרֵי לָא בְזָכוּתָךְ יְיָ אֱלָהָךְ יָהֵב לָךְ יָת אַרְעָא טַבְתָא הָדָא לְמֵירְתַהּ אֲרֵי עַם קְשֵׁי קְדַל אַתְּ

וְיָדַעְתָּ כִּי לֹא וְגוֹ׳ זְכוֹר אַל תִּשְׁכַּח וְגוֹ׳. קָשֶׁה, מַה מוֹכִיחַ מִמַּה שֶׁעָבַר בַּזְּמַנִּים שֶׁהָיוּ בָּהֶם רְשָׁעִים לִזְמַן זֶה, שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁצִּדְקָתָם שֶׁהֵם עוֹמְדִים בָּהּ הַיּוֹם תַּסְפִּיק לָהֶם לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ, וִיכוֹלִין לוֹמַר ״בְּצִדְקָתִי הֱבִיאַנִי ה׳״? אָכֵן הַכַּוָּנָה הִיא, כִּי מִמַּה שֶׁהָיוּ רוֹאִים בַּזְּמַן שֶׁהָיוּ מַמְרִים אֶת ה׳ בְּדֶרֶךְ בִּיאָתָם לָאָרֶץ, וְאַף עַל פִּי כֵן הָיוּ נוֹסְעִים וּבָאִים לְרִשְׁתָּהּ, מֵעַתָּה בִּיאָתָם הִיא לְצַד בְּרִית אָבוֹת, וְאֵין רְאָיָה מִמַּה שֶׁהֵם בָּאִים לָאָרֶץ שֶׁבִּזְכוּתָם הֵם בָּאִים.