וַיְהִ֗י מִקֵּץ֙ אַרְבָּעִ֣ים י֔וֹם וְאַרְבָּעִ֖ים לָ֑יְלָה נָתַ֨ן יְהֹוָ֜ה אֵלַ֗י אֶת־שְׁנֵ֛י לֻחֹ֥ת הָאֲבָנִ֖ים לֻח֥וֹת הַבְּרִֽית׃

הפסוק מציין את מועד קבלת הלוחות: ״ויהי מקץ ארבעים יום וארבעים לילה נתן ה׳ אלי את שני לחת האבנים לוחת הברית״. אבן עזרא מבאר ש״מקץ״ יכול להתפרש כסוף ארבעים או כתחילתם, ומביא ראיה שביום שניתנו הלוחות למשה כבר נעשה העגל למטה. חזקוני מפרט שארבעים היום כלו בעלות השחר של יום שישי, שבעה עשר בתמוז. הפסוק חוזר ומזכיר את נתינת הלוחות כדי לקשור אותה למה שאירע באותו זמן ממש במחנה. עצם ההדגשה שבתום ארבעים היום, כשקיבל משה את הלוחות, כבר חטאו ישראל בעגל, מעצימה את הניגוד בין הרוממות שבהר לבין הנפילה שלמטה.