כִּ֚י יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ מְבִֽיאֲךָ֖ אֶל־אֶ֣רֶץ טוֹבָ֑ה אֶ֚רֶץ נַ֣חֲלֵי מָ֔יִם עֲיָנֹת֙ וּתְהֹמֹ֔ת יֹצְאִ֥ים בַּבִּקְעָ֖ה וּבָהָֽר׃

הפסוק פותח בשבח הארץ: ״כי ה׳ אלהיך מביאך אל ארץ טובה, ארץ נחלי מים עינת ותהמת יצאים בבקעה ובהר״. רשב״ם מבאר שהזכרת שבח הארץ באה כהקדמה לאזהרה שבהמשך - ״ורם לבבך ושכחת״ - ולכן מצווה לזכור את הדרך ואת סיפוק הצרכים מן השמים, ולדעת שלא בכוח יגבר איש. חזקוני מוסיף על ״יצאים בבקעה ובהר״ שהמים מצויים בכל מקום, כך שאין בני ההר צריכים לרדת לבקעה ולא בני הבקעה לעלות להר בשביל מים. תיאור השפע נועד גם לעורר הודיה וגם להזהיר מפני הסכנה הרוחנית שבשפע - שמא יביא לשכחת ה׳.