שֵׁ֤֣שֶׁת יָמִ֣ים֙ תַּֽעֲבֹ֔ד֮ וְעָשִׂ֖֣יתָ כׇּֿל־מְלַאכְתֶּֽךָ֒׃

ששת ימים תעבד ועשית כל מלאכתך. הפסוק ממשיך את דיבור השבת, ומגדיר את ששת ימי המעשה שבהם מותרת העבודה. אונקלוס מתרגם ״שתא יומין תפלח ותעבד כל עבדתך״. הפסוק קובע את המסגרת של השבוע: ששה ימים לעבודה ולעשיית המלאכה, לקראת יום השביעי שהוא שבת. יש כאן הבנה של השבת לא רק כיום מנוחה בפני עצמו אלא כחלק ממחזור שבועי שלם. ההיתר לעבוד בששת הימים מעמיד את השבת כשיא של השבוע, יום הקדוש הנבדל משאר הימים. הפסוק מכין את המעבר לאיסור המלאכה בשבת שיבוא בפסוק הבא, ומדגיש את האיזון בין ימי העבודה ליום המנוחה הקדוש, כפי שנקבע בסדר הבריאה.