אז יבדיל. נָתַן לֵב לִהְיוֹת חָרֵד לַדָּבָר שֶׁיַּבְדִּילֵם, וְאַעַ"פִּ שֶׁאֵינָן קוֹלְטוֹת עַד שֶׁיֻּבְדְּלוּ אוֹתָן שֶׁבְּאֶרֶץ כְּנַעַן, אָמַר מֹשֶׁה מִצְוָה שֶׁאֶפְשָׁר לְקַיְּמָהּ אֲקַיְּמֶנָּה (מכות י'):
בעבר הירדן מזרחה שמש. בְּאוֹתוֹ עֵבֶר שֶׁבְּמִזְרָחוֹ שֶׁל יַרְדֵּן:
מזרחה שמש. לְפִי שֶׁהוּא דָּבוּק, נְקוּדָה רֵי"שׁ בַּחֲטָף, מִזְרָח שֶׁל שֶׁמֶשׁ - מְקוֹם זְרִיחַת הַשֶּׁמֶשׁ:
בְּכֵן יַפְרֵשׁ מֹשֶׁה תְּלַת קִרְוִין בְּעִבְרָא דְיַרְדְנָא מִדְנַח שִׁמְשָׁא
אז יבדיל משה. הטעם ביום שיבדיל משה אלה הערים אז אמר דברי הברית:
אז יבדיל משה - למה הפסיק דברי משה שהן מחוברין יחד זה אחר זה וכתב זה המעשה בינתים? אלא לפי שהאריך בדברים עד עכשיו ועתה מתחיל לפרש המצות היאך ביאר את התורה הזאת. והוא צריך לומר בשופטים ושוטרים: שלש ערים תבדיל לך בתוך ארצך אשר ה' אלהיך נותן לך. ואם ירחב (לעתיד לבא) ויספת לך עוד שלש ערים על השלש האלה. ועל שלש ערים שצוה לו הקב"ה באלה מסעי לעשות בעבר הירדן לא הזכיר שם ולא צוה משה לישראל, לכך כתיב כאן, כי משה הבדילם כבר ולכך לא צוה לישראל.
אז יבדיל משה אחרי הכותו את סיחון ועוג וכבר פירש הצווי בפ׳ מסעי וכאן הזכיר המעשה להזכיר טובה זו עם שאר הטובות שעשה להם. ועל עצמו אומר משה כך והוא כאילו כתיב אז הבדלתי דוגמא אדם כי יקריב מכם קרבן לה׳ זה הדבר אשר צוך ה׳ וכן הרבה.
אָז יַבְדִּיל מֹשֶׁה שָׁלֹשׁ עָרִים. בְּקִשּׁוּר פָּסוּק זֶה עִם הָעִנְיָן הַקּוֹדֵם יָצְאוּ הַמְפָרְשִׁים לִלְקֹט וְלֹא מָצְאוּ בֵּאוּר מַסְפִּיק, וּמַהוּ לְשׁוֹן ״אָז״? וְעַתָּה הַטֵּה אָזְנְךָ וּשְׁמַע, כִּי מָצִינוּ שֶׁהָאָדָם מַתְחִיל בְּמִצְוָה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ יְכוֹלָה לָבֹא לִידֵי גְּמַר עַל יָדוֹ מִכָּל מָקוֹם מִצְוָה שֶׁבָּאָה לְיָדוֹ חַיָּב לְקַיְּמָהּ (מכות י.), כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ בְּדָוִד שֶׁאָמַר לִשְׁלֹמֹה בְּנוֹ: ״וְהִנֵּה בְעָנְיִי הֲכִינוֹתִי לְבֵית ה׳ זָהָב״ וְגוֹ׳ (ד״ה א כב יד), אַף עַל פִּי שֶׁיָּדַע שֶׁהוּא אֵינוֹ יָכוֹל לִגְמֹר הַמִּצְוָה כִּי לֹא הוּרְשָׁה לִבְנוֹת הַבַּיִת, מִכָּל מָקוֹם הִתְחִיל בַּמִּצְוָה אַף עַל פִּי שֶׁיָּדַע בֶּאֱמֶת שֶׁלֹּא תִּהְיֶה בְּמִלּוּאָה וְטוּבָהּ כִּי אִם עַל יְדֵי בְּנוֹ. דֶּרֶךְ מָשָׁל, אִישׁ זָקֵן הַנּוֹטֵעַ אִילָן לְאֶתְרוֹג שֶׁל מִצְוָה, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא יוֹדֵעַ בֶּאֱמֶת שֶׁלֹּא יוּכַל לָבֹא לִידֵי מִצְוָה זוֹ, מִכָּל מָקוֹם בָּנָיו יְכוֹלִין לָבֹא לִידֵי קִיּוּמָהּ. וְכֵן עִנְיָנִים רַבִּים נִמְצְאוּ עַל זֶה הָאֹפֶן. וְעַל זֶה נֶאֱמַר בַּפָּסוּק הַקּוֹדֵם: ״וְשָׁמַרְתָּ אֶת חֻקָּיו וְאֶת מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אֲשֶׁר יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ״, רוֹצֶה לוֹמַר שֶׁאִם תָּבֹא לְיָדְךָ אֵיזוֹ מִצְוָה תְּקַיְּמָהּ הַיּוֹם לְאַלְתַּר, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין טוּבָהּ נִגְמָר וְנִרְאֶה לְאַלְתַּר כִּי אִם בִּזְמַן שֶׁבָּנֶיךָ אַחֲרֶיךָ יִגְמְרוּ הַמִּצְוָה, מִכָּל מָקוֹם תַּעֲשֶׂה הַמִּצְוָה הַיּוֹם לְאַלְתַּר, בֵּין שֶׁיִּיטַב לָךְ, רוֹצֶה לוֹמַר שֶׁבְּיָדְךָ לְגָמְרָהּ, בֵּין שֶׁיִּיטַב לְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ, כִּי אֵין בְּיָדְךָ לְגָמְרָהּ. וְלָכֵן נָקַט ״לְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ״, מִלַּת ״אַחֲרֶיךָ״ מְיֻתָּר, וְלִדְבָרֵינוּ אָתֵי שַׁפִּיר. וְעַל זֶה נֶאֱמַר ״אָז יַבְדִּיל מֹשֶׁה שָׁלֹשׁ עָרִים״ אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן קוֹלְטוֹת עַד שֶׁיֻּבְדְּלוּ אוֹתָן שָׁלֹשׁ בָּאָרֶץ, מִכָּל מָקוֹם אָמַר מֹשֶׁה: מִצְוָה שֶׁבָּאָה לְיָדִי אֲקַיְּמֶנָּה. וְזֶהוּ לְשׁוֹן ״אָז״, כְּשֶׁלִּמֵּד אֶת יִשְׂרָאֵל עִנְיָן זֶה בַּפָּסוּק הַקּוֹדֵם מִיָּד עָשָׂה הוּא הֲלָכָה לְמַעֲשֶׂה בְּכַיּוֹצֵא בּוֹ, כְּדֵי שֶׁמִּמֶּנּוּ יִרְאוּ וְכֵן יַעֲשׂוּ בְּכָל הַתּוֹרָה וּמִצְווֹתֶיהָ. וְעַל זֶה נֶאֱמַר: ״וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״, שֶׁיַּעֲשׂוּ בְּכַיּוֹצֵא בָּזֶה בְּכָל מִצְוֹת הַתּוֹרָה. וְרָמַז עוֹד לְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ ז״ל (אבות ד יח): הֱוֵי גֹּלֶה לִמְקוֹם תּוֹרָה, כִּי כְּמוֹ שֶׁעָרֵי מִקְלָט קוֹלְטִין וְנָס אֶל עָרִים הָאֵלֶּה וָחָי, כָּךְ בַּתּוֹרָה וּמִצְווֹתֶיהָ נֶאֱמַר (ויקרא יח ה): ״וָחַי בָּהֶם״.
עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת הַלָּלוּ נִשְׁתַּנּוּ בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת מִן אוֹתָן שֶׁבְּפָרָשַׁת יִתְרוֹ, וְהַבֵּאוּר לְכֻלָּם תִּמְצָא לְמַעְלָה פָּרָשַׁת יִתְרוֹ.
