וַיִּתְּשֵׁ֤ם יְהֹוָה֙ מֵעַ֣ל אַדְמָתָ֔ם בְּאַ֥ף וּבְחֵמָ֖ה וּבְקֶ֣צֶף גָּד֑וֹל וַיַּשְׁלִכֵ֛ם אֶל־אֶ֥רֶץ אַחֶ֖רֶת כַּיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃

״ויתשם ה׳ מעל אדמתם באף ובחמה ובקצף גדול, וישלכם אל ארץ אחרת כיום הזה״. רש״י מבאר ש״ויתשם ה׳״ כתרגומו ״וטלטלינון״ - לשון עקירה, וכן ״הנני נֹתשם מעל אדמתם״. אבן עזרא מבאר ש״ויתשם״ מלשון לנתוש, בחסרון נו״ן, ו״כיום הזה״ הם דברי המשיבים. הפסוק חותם את תשובת הגויים: ה׳ עקר את ישראל מעל אדמתם בזעם גדול והשליכם אל ארץ אחרת. זהו תיאור הגלות כתוצאה סופית של עזיבת הברית ועבודת האלילים. העקירה מן הארץ מנוגדת לנתינת הארץ בברכה, והיא שיא הפורענות. הביטוי ״כיום הזה״ מלמד שהדבר בא לידי מימוש. בכך מסתיים הסבר החורבן: מן החטא, דרך חרון האף והקללות, ועד הגלות - שרשרת התוצאות של נטישת ה׳.