לֹֽא־תַחֲרֹ֥שׁ בְּשׁוֹר־וּבַחֲמֹ֖ר יַחְדָּֽו׃

לא תחרש בשור ובחמור. הוּא הַדִּין לְכָל שְׁנֵי מִינִים שֶׁבָּעוֹלָם (בבא קמא נ"ד), הוּא הַדִּין לְהַנְהִיגָם יַחַד קְשׁוּרִים זוּגִים בְּהוֹלָכַת שׁוּם מַשָּׂא (כלאים פ"ח מ"ב):

לָא תִרְדֵי בְתוֹרָא וּבַחֲמָרָא כַּחֲדָא

לא תחרוש בשור ובחמור. דבק עם הזריעה והשם חמל על כל מעשיו כי אין כח החמור ככח השור ובעבור הזריעה אמר שעטנז וכבר הזכירו על דרך כלל ובכאן פרט שהוא הצמר והפשתים לא אחרים:

לא תחרש בשור ובחמר שהשור מעלה גרה תמיד ואוכל והחמור אינו מעלה גרה נמצא שזה אוכל וזה מתענה וזהו צער בעלי חיים. ד״‎א לפי שהשור מלך בבהמות ועל דמותו כסא הכבוד והחמור בהמה בזויה אין הזווג נאה. ד״‎א רחמיו של הקב״‎ה על כל מעשיו ואין כח החמור ככח השור.

יחדו בצד אחד קשורים להוציא אם קשרם בצד אחר. ורבותינו אמרו הוא הדין לכל שני מינים דילפינן שור שור משבת ואדם מותר בכולם ונסמכה כאן לפי שדבר בענין זריעה למעלה לפיכך סמך לו שעטנז.