דְּבָרִים כ״א · י״ח

כִּֽי־יִהְיֶ֣ה לְאִ֗ישׁ בֵּ֚ן סוֹרֵ֣ר וּמוֹרֶ֔ה אֵינֶ֣נּוּ שֹׁמֵ֔עַ בְּק֥וֹל אָבִ֖יו וּבְק֣וֹל אִמּ֑וֹ וְיִסְּר֣וּ אֹת֔וֹ וְלֹ֥א יִשְׁמַ֖ע אֲלֵיהֶֽם׃

במילים פשוטות

התורה עוברת לפרשת בן סורר ומורה: כאשר יהיה לאיש בן סורר ומורה, שאיננו שומע בקול אביו ואמו, וייסרו אותו ולא ישמע אליהם. רש״י מבאר ״סורר״ - סר מן הדרך, ״ומורה״ - מסרב בדברי אביו, ומסביר ״ויסרו אותו״ - מתרין בו בפני שלושה ומלקין אותו, ומוסיף שאינו חייב עד שיגנוב ויאכל כמות מסוימת. אבן עזרא מבאר ״סורר״ - שלא ישמור מצוות עשה, ״ומורה״ - במצוות לא תעשה, ומדגיש שדברי הקבלה אמת. אונקלוס מתרגם ״סורר ומורה״ - ״סטי ומרי״. הפסוק פותח את הדין החמור של בן המורד בהוריו, שההלכה מסייגת אותו בתנאים רבים ומדויקים.
מבוסס על רש״י, אבן עזרא, אונקלוס · נכתב ונערך במקור

כל המפרשים

רש״י

רבי שלמה יצחקי · צרפת, המאה ה־11

סורר. סָר מִן הַדֶּרֶךְ:

ומורה. מְסָרֵב בְדִבְרֵי אָבִיו, לְשׁוֹן מַמְרִים (דברים ט'):

ויסרו אתו. מַתְרִין בּוֹ בִּפְנֵי שְׁלוֹשָׁה וּמַלְקִין אוֹתוֹ (ספרי; סנהדרין ע"א); בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה אֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיִּגְנֹב וְיֹאכַל תַּרְטֵימַר בָּשָׂר וְיִשְׁתֶּה חֲצִי לֹג יַיִן, שֶׁנֶּאֱמַר "זוֹלֵל וְסֹבֵא", וְנֶאֱמַר (משלי כ"ג) "אַל תְּהִי בְּסֹבְאֵי יָיִן בְּזֹלְלֵי בָשָׂר לָמוֹ"; וּבֵן סוֹרֵר וּמוֹרֶה נֶהֱרָג עַל שֵׁם סוֹפוֹ, הִגִּיעָה תוֹרָה לְסוֹף דַּעְתּוֹ, סוֹף שֶׁמְּכַלֶּה מָמוֹן אָבִיו וּמְבַקֵּשׁ לִמּוּדוֹ וְאֵינוֹ מוֹצֵא, וְעוֹמֵד בְּפָרָשַׁת דְּרָכִים וּמְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת, אָמְרָה תוֹרָה יָמוּת זַכַּאי וְאַל יָמוּת חַיָּב (ספרי; סנהדרין ע"א):

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אונקלוס

תרגום אונקלוס · המאה ה־2

אֲרֵי יְהֵי לִגְבַר בַּר סָטֵי וּמָרֵי לֵיתוֹהִי מְקַבַּל לְמֵימַר אֲבוּהִי וּלְמֵימַר אִמֵהּ וּמַלְפָן יָתֵהּ וְלָא יְקַבֵּל מִנְהוֹן

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אבן עזרא

רבי אברהם אבן עזרא · ספרד, המאה ה־12

סורר ומורה. כנגד השם וכנגד האבות אם היו יראי השם:

סורר. כמו כפרה סוררה שלא ישמור מצות עשה:

ומורה. במצות לא תעשה:

ויסרו אותו. בפני עדים מצוה שהם יתפשוהו ויוציאוהו ודברי הקבלה אמת:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

רשב״ם

רבי שמואל בן מאיר · צרפת, המאה ה־12

מורה - מקנטר. מלשון מרה מריתי.

זולל וסובא - כדכתיב: אל תהי בסבאי יין בזוללי בשר למו.

מקור: ספריא · נחלת הכלל

חזקוני

רבי חזקיה בן מנוח · צרפת, המאה ה־13

כי יהיה לאיש נסמכה כאן לומר שאם הוא סורר ומורה לא יבכרוהו אלא ימיתוהו.

בן סורר ומורה תנן התם מאימתי בן סורר ומורה חייב משיאכל תרטימר בשר וישתה חצי לוג יין האיטלקי ר׳‎ יוסי אומר מנה בשר ולוג יין א״‎ר זירא תרטימר איני יודע מהו אלא מתוך שכפל ר׳‎ יוסי ביין כפל נמי בבשר נמצא תרטימר חצי מנה. כאן פרש״‎י על שם סופו נהרג וכו׳‎ כלומר ילסטם את הבריות ויהרגם אף בשבת ויתחיב סקילה דוגמא הרודף אחר חברו להרגו שניתן רשות לכל אדם להציל את הנרדף בנפשו של רוצח ומצוה להרגו על שם העתיד שרוצה להרוג את חברו אם יניחוהו אע״‎ג שעדיין לא עשה שום דבר. ואל תשיבני מן ישמעאל שלא היה נדון אלא לפי מעשיו של אותה שעה שהרי ישמעאל כשר היה באותה שעה ממה שהיה עתיד להיות רשע בסופו כמו שפי׳‎ בפרשת וירא.

מורה מקנתר כמו מורת רוח.

מקור: ספריא · נחלת הכלל

כלי יקר

רבי שלמה אפרים מלונצ׳יץ · המאה ה־16

כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה. אָמְרוּ רז״ל (סנהדרין עא): בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה לֹא הָיָה וְלֹא יִהְיֶה, וְלָמָּה נִכְתַּב בַּתּוֹרָה, אֶלָּא דְּרוֹשׁ וְקַבֵּל שָׂכָר. וּמִכָּל מָקוֹם חָל עָלֵינוּ חוֹבַת בֵּאוּר דָּבָר זֶה, לָמָּה כָּתְבָה תּוֹרָה דָּבָר שֶׁאֵינוֹ בְּנִמְצָא כְּלָל. גַּם יֵשׁ לְהִתְבּוֹנֵן בְּמַה שֶׁנֶּאֱמַר כָּאן: ״וְכָל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ״ יוֹתֵר מִבִּשְׁאָר מִצְוֹת פְּרָטִיּוֹת. וְעוֹד, לָמָּה לֹא נֶאֱמַר כָּאן ״וְלֹא יְזִידוּן עוֹד״ כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּפָרָשַׁת שׁוֹפְטִים (יז יג). וְאוּלַי טַעֲמוֹ שֶׁל דָּבָר לְפִי שֶׁבֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה לֹא הָיָה וְלֹא יִהְיֶה, וְלֹא נִכְתְּבָה הַפָּרָשָׁה כִּי אִם כְּדֵי שֶׁיִּשְׁמְעוּ הַבָּנִים וְיִרְאוּ וְלֹא יַעֲשׂוּ כַּדָּבָר הַזֶּה. וּמַה שֶּׁכָּתוּב ״וְכָל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ״, הַיְנוּ שֶׁיִּשְׁמְעוּ פָּרָשָׁה זוֹ וּמִשְׁפַּט הַכָּתוּב בָּהּ וְיִרְאוּ הַבָּנִים מִלַּמְרוֹת עֵינֵי כְבוֹדָם שֶׁל אָב וָאֵם, וּלְכָךְ לֹא נֶאֱמַר ״וְלֹא יְזִידוּן עוֹד״. כִּי לְשׁוֹן עוֹד מוֹרָה עַל דָּבָר הַנַּעֲשֶׂה כְּבָר, שֶׁלֹּא יִהְיֶה נַעֲשֶׂה עוֹד, וְזֶה אֵינוֹ, שֶׁהֲרֵי בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה לֹא הָיָה דְּבָרִים מֵעוֹלָם, וְלֹא נִכְתְּבָה פָּרָשָׁה זוֹ כִּי אִם לְהַפִּיל אֵימָתָהּ וָפַחַד עַל הַבָּנִים.

אַךְ קָשֶׁה לִי, ״וְכָל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ״ - ״וְכָל הַבָּנִים״ הָיָה לוֹ לוֹמַר, כִּי אֵין צֹרֶךְ לְפַחַד זֶה כִּי אִם לַבָּנִים. וּבְסֵפֶר הַזֹּהַר דָּרַשׁ פָּרָשָׁה זוֹ עַל כָּל יִשְׂרָאֵל, וַאֲנִי אוֹמֵר שֶׁאֵין צֹרֶךְ בָּזֶה, כִּי גַם מִפְּשׁוּטָהּ שֶׁל הַפָּרָשָׁה יֵשׁ מוּסָר נִפְלָא לְכָל יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּקְרְאוּ בָּנִים לְאֵל חַי, וְיֵשׁ לָחוּשׁ שֶׁיִּסְמְכוּ עַל זֶה וְיֹאמְרוּ, מֵאַחַר שֶׁאֲנַחְנוּ בָּנָיו אִם כֵּן וַדַּאי אִם יִהְיוּ בָּנִים סוֹרְרִים לֹא יַבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב, וִירַחֵם עֲלֵיהֶם כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים, וִיוַתֵּר לָהֶם כְּדֶרֶךְ שֶׁהָאָב מְוַתֵּר לִבְנוֹ, וְיֹאמְרוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וַתְרָן. וְכֵן אָמַר מֹשֶׁה: ״בָּנָיו מוּמָם״ (דברים לב ה), רוֹצֶה לוֹמַר מַה שֶּׁקָּרָאָם בָּנָיו זֶהוּ מוּמָם, כִּי סָמְכוּ עַל זֶה וְעָשׂוּ עֲבֵרוֹת חֲבִילוֹת חֲבִילוֹת, וּבָטְחוּ בַּאֲבִיהֶם שֶׁלֹּא יִמְסְרֵם בְּיַד מִדַּת הַדִּין. עַל כֵּן כָּתְבָה הַתּוֹרָה שֶׁהַדִּין דִּין אֱמֶת, שֶׁאֲפִלּוּ הָאָב חַיָּב לְהָבִיא אֶת בְּנוֹ לְבֵית דִּין וּלְמָסְרוֹ לַמִּיתָה, וְעַל יְדֵי זֶה יִשְׁמְעוּ פָּרָשָׁה זוֹ כָּל יִשְׂרָאֵל וְיִרְאוּ אֶת ה׳, וְלֹא יִסְמְכוּ עַל מַה שֶּׁקָּרָאָם בָּנִים, כִּי גַם בְּבֵית דִּין שֶׁלְּמַטָּה חַיָּב הָאָב לִמְסֹר אֶת בְּנוֹ לְבֵית דִּין, וְכֵן הַדִּין גַּם בְּבֵית דִּין שֶׁלְּמַעְלָה.

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אור החיים

רבי חיים בן עטר · המאה ה־18

כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ וְגוֹ׳ אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ. צָרִיךְ לָדַעַת אָמְרוֹ אֵינֶנּוּ שֶׁהָיָה לוֹ לוֹמַר ״אֵינוֹ שׁוֹמֵעַ״, וְאוּלַי שֶׁבָּא לְהָעִיר כִּי כְּשֶׁאָדָם מַמְלִיךְ בְּתוֹכוֹ יֵצֶר הָרַע נִשְׁלֶלֶת מִמֶּנּוּ הַיְּדִיעָה וְהַשְּׁמִיעָה מֵהַנֶּאֱמַר אֵלָיו, כִּי הַיֵּצֶר עוֹמֵד עַל מִפְתַּח הַלֵּב וּמוֹנֵעַ הַדְּבָרִים מֵהַגִּיעַ אֶל הַנֶּפֶשׁ כִּי הֵם יְחַיְּבוּהוּ לָצֵאת מִשָּׁם. וְהִמְשַׁלְתִּי הַדָּבָר לְמֶלֶךְ שֶׁהָיוּ שׁוֹעֲרָיו גַּנָּבִים וְלִסְטִים, וְהַבָּאִים לִקְבּוֹל לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ מֵהֶם הֲיִתָּכֵן שֶׁהַשּׁוֹעֲרִים הָהֵם יוֹצִיאוּ לָהֶם רְשׁוּת לִכָּנֵס לְחַיְּבָם לַמֶּלֶךְ, כְּמוֹ כֵן הַדָּבָר הַזֶּה. וְהוּא אָמְרוֹ כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ וְגוֹ׳ אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ וְגוֹ׳, פֵּרוּשׁ, מוּשְׁלָל הוּא בְּעֵרֶךְ הַשְּׁמִיעָה, כִּי לֹא יַגִּיעוּהוּ הַדְּבָרִים מִצַּד הַמּוֹנֵעַ הַיּוֹשֵׁב עַל מִפְתְּחֵי הַלֵּב כְּאָמְרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ברכות סא.).

בְּקוֹל אָבִיו וּבְקוֹל אִמּוֹ. טַעַם שֶׁהֻצְרַךְ לְהַזְכִּיר אָבִיו וְלֹא הִסְפִּיק לוֹמַר בְּקוֹלוֹ וְחוֹזֵר לְאָבִיו שֶׁאָמַר בְּסָמוּךְ, הֵעִיר הַכָּתוּב כִּי בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה לְיוֹלְדָיו יְסוֹבְבֵהוּ כֵּן הֱיוֹתוֹ מוֹרֵד בְּאָבִיו וְאִמּוֹ, שֶׁהֵם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל (זוהר ח״ב פה.), עַל דֶּרֶךְ אָמְרוֹ (משלי א:ח) ״שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ״, כִּי לְפִי שֶׁיּוֹלְדָיו חוֹשְׂכִים שִׁבְטָם מִבְּנֵיהֶם וּמַנִּיחִים אוֹתָם לַעֲשׂוֹת הַטּוֹב וְהַיָּשָׁר בְּעֵינֵיהֶם, זֶה יְסוֹבֵב שֶׁגַּם בָּהֶם יִמְרֹד. וְזֶה שִׁעוּר הַכָּתוּב כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ וְגוֹ׳, דַּע שֶׁאֵינֶנּוּ שׁוֹמֵעַ בְּקוֹל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, וְלָזֶה הֲגַם שֶׁיִּסְּרוּהוּ לֹא יִשְׁמַע אֲלֵיהֶם, פֵּרוּשׁ מִלְּבַד שֶׁלֹּא יְקַבֵּל לַחְזֹר מֵעֲבֵרוֹת שֶׁבֵּינוֹ וּבֵין הַמָּקוֹם עוֹד לוֹ שֶׁלֹּא יִשְׁמַע אֲלֵיהֶם.

מקור: ספריא · נחלת הכלל