דְּבָרִים ט״ז · כ״א

לא תטע לך אשרה. לְחַיְּבוֹ עָלֶיהָ מִשְּׁעַת נְטִיעָתָהּ, וַאֲפִלּוּ לֹא עֲבָדָהּ עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה עַל נְטִיעָתָהּ (שם):

לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח ה' אלהיך. אַזְהָרָה לְנוֹטֵעַ אִילָן וּלְבוֹנֶה בַיִת בְּהַר הַבַּיִת:

לָא תִצוֹב לָךְ אֲשֵׁרַת כָּל אִילָן בִּסְטַר מַדְבְּחָא דַיְיָ אֱלָהָךְ דִי תַעְבֶּד לָךְ

אצל מזבח - כי שם היו רגילים לעשות, כדכתיב בגדעון: ואת האשרה אשר עליו תכרת. כזכר בניהם מזבחותם ואשירהם כל עץ רענן.

לא תטע לך אשרה - שום אילן שלא יבואו לעובדו, כמנהג עובדי גלולים.

לא תטע לך אשרה נסמכה לכאן לומר כי הדין נותן שיתחיל השופט לדקדק תחלה על עבודת כוכבים המפורסמת. כאן פרש״‎י אזהרה לנוטע אילן וכו׳‎ כלומר מלא תטע נפקא לן נוטע אילן. ומכל עץ נפקא לן בונה בית כלומר מכל עץ אפי׳‎ תלוש ולבסוף חברו.

אצל המזבח שהרי דרכם לעשות לך אצל מזבח של עבודת כוכבים כמו שמפורש גבי גדעון, ועוד שלא יהא נראה בבואם להקריב למזבח כאילו הם באים לעבוד האשרה כדכתיב ואשריהם על עץ רענן.

לֹא תִטַּע וְגוֹ׳, וְלֹא תָקִים וְגוֹ׳, לֹא תִזְבַּח וְגוֹ׳. בַּמִּדְרָשׁ אָמְרוּ (דב״ר ה ו): כִּי בַּכִּסֵּא שֶׁל שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ הָיוּ שֵׁשׁ מַעֲלוֹת, וְהָיָה כָּתוּב עַל אֶחָד ״לֹא תַטֶּה״, עַל הַשֵּׁנִי ״לֹא תַכִּיר״, עַל הַשְּׁלִישִׁי ״לֹא תִקַּח״, עַל הָרְבִיעִי ״לֹא תִטַּע״, עַל הַחֲמִישִׁי ״לֹא תָקִים״, עַל הַשִּׁשִּׁי ״לֹא תִזְבַּח״. וְכָל מַשְׂכִּיל יִשְׁתּוֹמֵם עַל הַמַּרְאֶה, מַה עִנְיַן ״לֹא תִזְבַּח״ ״וְלֹא תָקִים״ וְ״לֹא תִטַּע״ לְכִסֵּא שְׁלֹמֹה אֲשֶׁר הוּכַן לַמִּשְׁפָּט? וּמַאֲמַר ״לֹא תִזְבַּח״ אֲשֶׁר יֵרָאֶה בְּעֵינֶיךָ רָחוֹק לְסָמְכוֹ לְכִסֵּא מִשְׁפָּט הִנְנִי מַרְאֶה מָקוֹם כִּי קָרוֹב הַדָּבָר מְאֹד, כְּדֶרֶךְ שֶׁאָמְרוּ (ביבמות קא.): כְּשֵׁם שֶׁבֵּית דִּין מְנֻקִּים הָיוּ בְּצֶדֶק כָּךְ הָיוּ מְנֻקִּים מִמּוּם, שֶׁנֶּאֱמַר (שיר ד ז): ״כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי וּמוּם אֵין בָּךְ״, וְיָדוּעַ שֶׁאֵין לְךָ דָּבָר הַבָּא בַּקַּבָּלָה שֶׁאֵין לוֹ סֶמֶךְ מִן הַתּוֹרָה, כִּי דִּבְרֵי תּוֹרָה מִדִּבְרֵי קַבָּלָה לָא יָלְפִינַן (חגיגה י:), וּמֵהֵיכָן לָמְדוּ לוֹמַר כֵּן מִן הַתּוֹרָה שֶׁהַסַּנְהֶדְרִין צְרִיכִין לִהְיוֹת נְקִיִּים מִכָּל מוּם? אֶלָּא וַדַּאי לְפִי שֶׁהַכֹּל מוֹדִים, אֲפִלּוּ מַאן דְּלֹא דָּרֵישׁ סְמוּכִים מִכָּל מָקוֹם בְּמִשְׁנֵה תּוֹרָה הַכֹּל דָּרְשֵׁי סְמוּכִים (יבמות ד.), וְאִם כֵּן לְמַאי נַפְקָא מִנַּהּ נִסְמְכוּ שִׁשָּׁה לָאוִין הַלָּלוּ, אֶלָּא לוֹמַר לְךָ שֶׁכֻּלָּם תְּלוּיִין בַּיּוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא דִּין, וְלֹא לְחִנָּם אָמְרָה תּוֹרָה שֶׁיִּהְיֶה מְקוֹם יְשִׁיבַת הַסַּנְהֶדְרִין אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ, אֶלָּא וַדַּאי כְּדֵי לִלְמֹד זֶה מִזֶּה, וְכָל הַפּוֹסֵל בַּמִּזְבֵּחַ עַצְמוֹ וּבַנִּקְרָבִים עַל גַּבָּיו זֶהוּ הַדָּבָר הַפּוֹסֵל גַּם בַּסַּנְהֶדְרִין.

בַּנִּקְרָבִים עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ כְּתִיב: ״לֹא תִזְבַּח לַה׳ אֱלֹהֶיךָ שׁוֹר אוֹ שֶׂה אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם כֹּל דָּבָר רָע״, כְּשֵׁם שֶׁפּוֹסֵל הַמּוּם בַּקָּרְבָּן כָּךְ פּוֹסֵל גַּם בַּסַּנְהֶדְרִין, כִּי כָל מוּם חִיצוֹנִי מְגַלֶּה אֵיזוֹ רָעָה הַנִּסְתֶּרֶת בְּתוֹךְ הַגּוּף, בֵּין בְּאָדָם בֵּין בִּבְהֵמָה, לְכָךְ נֶאֱמַר בִּבְהֵמָה: ״כֹּל דָּבָר רָע״, כִּי הַמּוּם הַנִּגְלֶה מוֹרֶה שֶׁיֵּשׁ בְּקִרְבָּהּ אֵיזוֹ רָעָה נִסְתֶּרֶת, כָּל חֳלִי וְכָל מַכָּה, וְכָתְבָה לָנוּ הַתּוֹרָה כְּדֵי לְגַלּוֹת טַעַם הַמּוּם הַפּוֹסֵל גַּם בַּסַּנְהֶדְרִין, כִּי הַמּוּם הַחִיצוֹנִי יוֹצֵא מִן הַשֹּׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה, כְּדֶרֶךְ שֶׁפֵּרַשְׁנוּ לְמַעְלָה בְּפָרָשַׁת אֱמֹר (כא כא) בַּפָּסוּק ״מוּם בּוֹ״, עַיֵּן שָׁם. דֶּרֶךְ מָשָׁל, אִם הוּא עִוֵּר מֵעֵינוֹ אַחַת, יָדַעְנוּ בּוֹ כִּי הַשֹּׁחַד גָּרַם לוֹ, וְאִם הוּא פִּסֵּחַ יָדַעְנוּ שֶׁרַגְלוֹ לֹא עָמְדָה בְּמִישׁוֹר וְהוּא צוֹלֵעַ וּפוֹסֵחַ עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים, וְכֵן כָּל הַמּוּמִים. וְזֶהוּ שֶׁאָמְרוּ: כְּשֵׁם שֶׁצְּרִיכִין לִהְיוֹת מְנֻקִּים בְּצֶדֶק כוּ׳, לָמָּה תָּלוּי הַמּוּם בְּצֶדֶק? אֶלָּא וַדַּאי לְפִי שֶׁזֶּה תָּלוּי בָּזֶה, כִּי הַמּוּם מוֹרֶה עַל קִלְקוּל הַצֶּדֶק, לְכָךְ סָמַךְ פָּסוּק ״לֹא תִזְבַּח״ לְפָסוּק ״צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף״.

וּכְשֵׁם שֶׁהַמִּזְבֵּחַ הָיָה צָרִיךְ לִהְיוֹת מִן אֲבָנִים הַרְבֵּה וְלֹא מַצֶּבֶת אֶבֶן אַחַת, כָּךְ הַסַּנְהֶדְרִין, כִּי אֵין דָּן יְחִידִי אֶלָּא אֶחָד (אבות ד י). עַל כֵּן הָיוּ הַסַּנְהֶדְרִין צְרִיכִין לִהְיוֹת רַבִּים, כִּי אַנְשֵׁי הַמַּעֲלָה נִמְשְׁלוּ לְאַבְנֵי נֵזֶר בְּהַרְבֵּה מְקוֹמוֹת בַּמִּקְרָא, לְכָךְ הָיָה כָּתוּב עַל כִּסֵּא שְׁלֹמֹה ״לֹא תָקִים לְךָ מַצֵּבָה״. וְ״לֹא תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה״ דָּרְשׁוּ (בסנהדרין ז:): כָּל הַמַּעֲמִיד דַּיָּן שֶׁאֵינוֹ הָגוּן כְּאִלּוּ נוֹטֵעַ אֲשֵׁרָה, וּבִמְקוֹם תַּלְמִידֵי חֲכָמִים כְּאִלּוּ נְטָעוֹ אֵצֶל מִזְבַּח ה׳. וְזֶה אַזְהָרָה גְּדוֹלָה עַל גַּסּוּת הָרוּחַ, וְאָנוּ לְמֵדִים גַּם זֶה מִן הַמִּזְבֵּחַ שֶׁלֹּא רָצָה ה׳ בְּמִזְבֵּחַ שֶׁל כֶּסֶף וְזָהָב אֶלָּא ״מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִי״, הַמּוֹרֶה עַל גֶּדֶר הָעֲנָוָה. וְרַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה אָמְרוּ (אבות ד ט): הַגַּס לִבּוֹ בְּהוֹרָאָה שׁוֹטֶה רָשָׁע וְגַס רוּחַ. וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב (תהלים כה ט): ״יַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט״. וּבְטַעֲמוֹ שֶׁל דָּבָר זֶה הֶאֱרַכְנוּ לְמַעְלָה פָּרָשַׁת מִשְׁפָּטִים עַל פִּי הַמִּדְרָשׁ אֲשֶׁר הוּבָא בַּיַּלְקוּט פָּרָשָׁה זוֹ, עַל פָּסוּק ״שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים״: מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ פַּרְדֵּס נָאֶה וְהָיָה לוֹ בֵּן קָטָן כוּ׳, וְשָׁם אִתָּנוּ בֵּאוּר יָקָר עַל מִדְרָשׁ זֶה הַמְאַמֵּת דָּבָר זֶה שֶׁהַגַּסּוּת רוּחַ מְקַלְקֵל כָּל הַדִּינִין. וְשֹׁרֶשׁ הַקִּלְקוּל פּוֹרֶה מִן הַדַּיָּנִים אֲשֶׁר נִתְמַנּוּ לְשֵׁם שֶׁבַח וְאֹשֶׁר מִצַּד רוּם לְבָבוֹ אוֹ לְבַב קְרוֹבָיו, הַמְהַדְּרִים אַחַר יוֹתֶרֶת הַכָּבוֹד וְהַשְּׂרָרָה וּמַעֲמִידִין אֲשֵׁרָה זוֹ כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה מְאֻשָּׁר בָּאָרֶץ, כְּהוֹרָאַת לְשׁוֹן אֲשֵׁרָה. וְרַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (בסוטה ה.) אָמְרוּ: כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ גַּסּוּת הָרוּחַ רָאוּי לְגַדְּעוֹ כַּאֲשֵׁרָה כוּ׳, שְׁמַע מִנַּהּ שֶׁמִּשְׁפָּט אֶחָד לָהֶם לַאֲשֵׁרָה וְלַמִּסְתּוֹפְפִים בְּצִלָּהּ, שְׁנֵיהֶם גְּדוּעִים וְנִכְרָתִים. וּבִמְקוֹם תַּלְמִידֵי חֲכָמִים כְּאִלּוּ נְטָעוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ, כִּי שָׁם מוֹשַׁב הַסַּנְהֶדְרִין, וְהַיְנוּ בִּמְקוֹם תַּלְמִידֵי חֲכָמִים.

וּבְדוֹרֵנוּ כַּמָּה אֲשֵׁרוֹת נוֹטְעִים בְּכָל עִיר וָעִיר, לֹא יְבַקְּרוּ בֵּין בִּמְקוֹם תַּלְמִיד חָכָם אוֹ לֹא, גַּם כִּי יִהְיֶה בְּעִירוֹ תַּלְמִיד חָכָם מֻפְלָא בַּתּוֹרָה וַחֲסִידוּת, כָּל חָכְמָתוֹ לֹא עָמְדָה לוֹ, כִּי עַל כָּל פָּנִים כָּל אֶחָד יִבְחַר לוֹ בִּקְרוֹבוֹ אוֹ בִּמְחֻתָּנוֹ אֲשֶׁר יוֹדֵעַ בּוֹ שֶׁהוּא יַחֲנִיף לוֹ אוֹ יִתְנַגֵּד לְשׂוֹנְאוֹ. וּפִרְצָה זוֹ בִּמְלוֹאָהּ בְּרַבַּת בְּנֵי עַמִּי, אֲשֶׁר לִכְבוֹד זֶרַע אַבְרָהָם עֵת לְקַצֵּר. וּמִכָּל מָקוֹם עָלָה בְּיָדִי בֵּאוּר יָקָר בִּסְמִיכוּת שִׁשָּׁה לָאוִין אֵלּוּ.

לֹא תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה וְגוֹ׳. רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה אָמְרוּ (סנהדרין ז:): כָּל הַמַּעֲמִיד דַּיָּן שֶׁאֵינוֹ הָגוּן כְּאִלּוּ נוֹטֵעַ אֲשֵׁרָה, עַד כָּאן. וּלְדִבְרֵיהֶם אָמַר תֵּיבַת ״לְךָ״, לוֹמַר שֶׁאֵינוֹ מַעֲלֶה עָלָיו כְּאִלּוּ וְכוּ׳ אֶלָּא אִם כְּשֶׁיַּעֲמִידֶנּוּ תִּהְיֶה כַּוָּנָתוֹ לְאֵיזוֹ סִבָּה שֶׁנּוֹגַעַת מִמֶּנָּה, אֲבָל זוּלַת זֶה אִם טָעָה בְּדַיָּן שֶׁאֵינוֹ הָגוּן וְחָשַׁב שֶׁהוּא הָגוּן וְהֶעֱמִידוֹ, אֵינוֹ נֶחְשָׁב עָלָיו כְּהַעֲמָדַת אֲשֵׁרָה.