בַּהּ־שַׁעֲתָ֗א מִלְּתָא֮ סָ֣פַת עַל־נְבוּכַדְנֶצַּר֒ וּמִן־אֲנָשָׁ֣א טְרִ֔יד וְעִשְׂבָּ֤א כְתוֹרִין֙ יֵאכֻ֔ל וּמִטַּ֥ל שְׁמַיָּ֖א גִּשְׁמֵ֣הּ יִצְטַבַּ֑ע עַ֣ד דִּ֥י שַׂעְרֵ֛הּ כְּנִשְׁרִ֥ין רְבָ֖ה וְטִפְר֥וֹהִי כְצִפְּרִֽין׃
הפסוק מוצג עם ניקוד וטעמים
טקסט הפסוק: Miqra according to the Masorah (ויקיטקסט). מקרא על פי המסורה, ויקיטקסט · רישיון CC BY-SA · השינויים שנעשו בטקסט וכתב הוויתור
בה שעתא. בעת ההיא כלתה הדבר לבוא על נ״נ כי נשתבש דעתו ונתגרש מעצמו למקום החיות לשבת עמהם:
ומן אנשא. מעצמו נתגרש מן אנשים ואכל עשב כבקרים וגופו נתכבס מטל השמים כי ישב מבלי מחסה:
עד די. עד אשר נתגדל שערו ככנפי נשר וצפרני ידיו ורגליו כצפרני עופות הדורסים כי מרוב הלחות והלכלוך היו גדלים והולכים:
בה שעתא מלתא ספת על נבוכדנצר, וכבר באר מהרי"א שלא כדברי האומרים שנתהפך לשור ממש בשם וגדר ומראה, וא"כ איך כשנשא עיניו למרום שב דעתו אליו, ואיך אפשר שיהיה אדם ובע"ח יחד, ועוד אם נהפך לשור ונעלם גוף נבוכדנצר ותוארו מבני אדם איך נתקיים מלכותו? ואיך לא מרדו בו עבדיו באמרם כבר מת המלך או נשבר או נשבה אין רואה? אבל אמתת הענין באר דניאל בפתרונו במ"ש ולך טרדין מן אנשא, היינו שגברה בו המרה השחורה ע"ד הפלא בשיעור מופלג, שהוא מעצמו היה מואס בני אדם ובורח מהם ושוכן במדבריות יחידי אוכל עשב כמו הבע"ח, וחשך זיוו ותוארו ושערו וצפרניו גדלו מאד, ולבו שהיה מקודם לב חכם סר ממנו והיה בקרבו כלב חיה אחת, נמשך לתאוותיו הבהמיות, ולפי שהכל היו רואים אותו לא נשכח כמת מלב ולא הוסר מלכותו לגמרי, רק שבנו הנהיג המלכות במקומו:
