בֵּאדַ֣יִן דָּנִיֵּ֗אל הֲתִיב֙ עֵטָ֣א וּטְעֵ֔ם לְאַרְי֕וֹךְ רַב־טַבָּחַיָּ֖א דִּ֣י מַלְכָּ֑א דִּ֚י נְפַ֣ק לְקַטָּלָ֔ה לְחַכִּימֵ֖י בָּבֶֽל׃

באדין - אז דניאל השיב עצה וטעם והנה כמו שבעה יעטוהי. וטעמו: כמו משבעה משיבי טעם עצה פוטיפר שר הטבחים של פרעה. לפי דעתי אינו כמו רב טבחיא, כי מלת טבח בלשון הקדש תתפרש לשני טעמים: האחד: הריגה, כמו רב טבחים והראיה די נפק לקטלא וכמוהו ככבש אלוף יובל, לטבוח כצאן ורבים ככה. והטעם השני כמו בלשון ישמעאל מבשל, כמו: וטבוח טבח והכן כי אין אדם באותו זמן שוחט צאן במצרים כמו לרקחות ולטבחות כי הנשים אינן שוחטות וגם וירם הטבח, ובעבור כי שר האופים היה אופה הלחם ושר המשקים חבירו, ע"כ אמרתי כי שמם המלך בבית חברים שהוא שר המבשלים ולא שמם בבית הסוהר שיאסרו בו כל האסורים, בעבור גודל מעלתם שהיו שרים.

באדין. אז דניאל השיב עצה ודבר טעם לאריוך שר ההורגים אשר למלך אשר יצא להרוג לחכמי בבל ועל כי באמת גם בעיני אריוך היה הדבר רע לאבד כל חכמי עמו אבל היה מוכרח מפחד המלך ולזה נתן לו דניאל עצה מה למנוע חרבו מדם ולהתנצל לפני המלך ודבר העצה היעוצה לא פורש מה היא:

השאלות:(יד - טו) וכי אפשר שדניאל שהיה בבית המלך לא ידע מכל הנעשה עד שהודיע לו אריוך?, ולמה תחלה קורא אותו רב טבחיא ואח"כ קוראהו בשם שליטא די מלכא?, ומהו הלשון התיב עצמה וטעם, והלא היה רק שאלה לא עצה וטעם?:

באדין, אז דניאל השיב עצה וטעם לאריוך רב טבחים של המלך שיצא להרוג לחכמי בבל, הנה דניאל שהיה בשער המלך בודאי שמע הענין וידע מכל הנעשה ובעוד שלא רצו לנגוע בו החריש, כי למה יכניס א"ע בסכנה, אולם אחר שראה שרצו להרוג גם אותו, אם היה אומר שהוא רוצה להגיד החלום ומבקש זמן, היו שואלים לו מדוע החריש עד עתה ולא בא להגיד למלך חלומותיו בעת שנקראו כל החכמים לזה, ועתה עברה השעה שעתה לא ינתן זמן, כמ"ש להם המלך שאינו רוצה ליתן זמן מפני שיש בזה רמאות כנ"ל פסוק ח', לכן התחכם ועשה א"ע כאלו אינו יודע מאומה מכל הנעשה, ושואל מאריוך את הטעם מדוע רוצים להרוג את החכמים, וזה היה עצה עמוקה, שאחר שיודיע לו אריוך את הטעם, יאמר כי הוא יגיד הפתרון ושעד עתה לא ידע מזה דבר, וא"כ ראוי ליתן לו זמן מיוחד, כי אם רוצים להרגו צריך לשאלו תחלה אם יגיד החלום כמו ששאלו ליתר החכמים והלא הוא אומר שיוכל להגידו, וז"ש התיב עצה וטעם לאריוך ששאל טעם ההריגה וזה היה בעצה: